האישה שלנו בביירות

סיפורה המפתיע של שולמית קישיק-כהן שהלכה השבוע לעולמה בגיל מאה

יוסף ארנפלד , כ"ט באייר תשע"ז

הכינוי שלה במערכת הביטחון היה "מסייה שולה"
הכינוי שלה במערכת הביטחון היה "מסייה שולה"
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כל דרדק בישראל יודע שאלי כהן הי"ד היה האיש שלנו בדמשק, לעומת זאת עובדת היותה של שולמית (שולה) קישיק-כהן האישה שלנו בלבנון, ידועה הרבה פחות.

סיפור חייה של קישיק-כהן, שהלכה השבוע לעולמה בגיל מאה, מרשים ומפתיע כאחד. היא נולדה בארגנטינה וכילדה עלתה עם הוריה לארץ וגדלה בשכונת מקור ברוך הירושלמית. כנהוג באותם ימים, הוריה השיאו אותה בגיל 16 לסוחר יהודי-לבנוני בשם ג'וזף, והיא עברה לגור איתו בוואדי אבו ג'מיל - הרובע היהודי של ביירות.

חיידק הציונות שנדבק בה כשעלתה ארצה עם הוריה, לא הרפה ממנה גם כשנאלצה לגלות לעיר הלבנונית. עם הגעתה לביירות החלה לפעול בקהילה היהודית המקומית, במקביל יצרה קשרים עם בכירים בשלטון, ובאופן שיטתי דאגה להעלות יהודים רבים ארצה מתחת לאפם של השלטונות הלבנוניים. כשפרצה מלחמת העצמאות, השתמשה שולמית בקשריה הענפים לטובת העברת מידע קריטי למפקדת ההגנה במטולה.

"רציתי רק לחצות את הגבול לארץ ישראל ולהעביר את המידע הזה לידיעתם של היהודים בארץ, להזהיר אותם", סיפרה קישיק-כהן בריאיון שהעניקה למגזין 'פנימה' לפני כשנתיים, על הסיבות שגרמו לה להחליט לרגל למען ישראל. "שמעתי את התוכניות שלהם, את הדרכים שבהן יעברו, גופי היה על סף התמוטטות. לבי רעד. הדם בער בעורקיי, ידיי ורגליי רעדו וראשי הסתחרר. האוזניים הוסיפו לשמוע בבהירות את הדברים הנוראים – עוד ועוד מקומות שייחרבו וחיי יהודים שיוכחדו".

לאחר מלחמת העצמאות המשיכה קישיק-כהן, שעדיין התגוררה בלבנון, בפעולות הריגול ביתר שאת, ואלו אף התמסדו להעברת חומר מודיעיני באופן רציף מסוריה ולבנון לישראל. במקביל המשיכה לעסוק בהברחת יהודי לבנון וסוריה לישראל במחתרת. מהצד הישראלי של גדר הגבול היא הופעלה על ידי יחידה 504 של אגף המודיעין בצה"ל והמוסד, "מסייה שולה" – היה הכינוי שלה במערכת הביטחון.

בכל פעם מצאה שולה דרך יצירתית אחרת להבריח אנשים. בהמשך אותו ריאיון היא תיארה את אחד הפעמים שבה העבירה משפחה יהודייה מאיראן, כשבגבול היא אומרת שהיא בִתם. לשאר בני המשפחה היא נתנה כדור הרדמה, וכך לא טרחו לבדוק אותם. בפעם אחרת, כאשר קיבלה מידע שעוקבים אחרי קבוצת הילדים והייתה צריכה להסיח את דעתם של הלבנונים, פנתה לחסן המוכר ברובע היהודי בביירות וביקשה ממנו נרות חנוכה. היה זה כמה ימים לפני החג, אבל שולה המציאה מנהג חדש. היא קראה לרב המקומי וביקשה ממנו שישתף עמה פעולה. הרב הוביל את הילדים עם נרות החנוכה הדולקים בתהלוכה, וכך הבולשים הניחו לנפשם במחשבה שזהו עוד מנהג מוזר של היהודים. התהלוכה פסעה הישר לאוטובוס שהוסתר כדי להבריח את הילדים הרבים.

מלקות בכלא הלבנוני

למרות פעילותה כסוכנת וכמבריחה, ניהלה קישיק-כהן חיי משפחה שגרתיים לכל דבר שם בלבנון, ואף ילדה שבעה ילדים, כאשר כל הפעילויות היו נעשות ללא ידיעת בני משפחתה כלל. "זאת הייתה תקופה שקראנו בה הרבה ספרות דמיונית, גיבורים שעושים הכול ומרגלים, ולא ידענו שיש לנו אמא כזאת שעושה בדיוק את אותם הדברים", העיד ברטי, בנה של שולמית, בסרט שהפיק המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) על פעילותה. "בגיל 10‑11 היא הייתה שולחת אותי לחנות ממתקים ברובע, כי לא היה לנו טלפון, והייתה אומרת: 'את מתקשרת למספר הזה ואומרת להם שיש עכשיו 15 או 20'. היום אני מקשרת שאלה היו קבוצות של נערים שהיא הייתה צריכה להעביר", הוסיפה הבת כרמלה.

בדרך זו העבירה שולמית בשנת 1947 גם את שני בניה לישראל, ובכך פתחה את הדרך להברחת מאות ילדים ומבוגרים מסוריה דרך לבנון. בהמשך שלחה דרך הים יותר מאלף איש. "כשאת עושה פעולה ומצליחה בה, זה דוחף אותך לעוד פעולה", הסבירה קישיק-כהן את התפיסה שהובילה אותה.

אך לא לעולם חוסן. בשנת 1961, בעקבות הלשנה, נחשפו פעולות הריגול שלה על ידי שירות הביטחון הלבנוני, מה שהביא למעצרה המיידי, ארבע שנים בלבד לפני שנחשף המקביל שלה בסוריה – אלי כהן. במהלך חקירותיה עונתה שולמית קשות, ולאחר מכן גזר עליה בית המשפט הצבאי עונש מוות. גיליון כתב האישום שלה כלל קשרים עם ארצות ערב, ניסיונות הפיכה, שיחוד ארגונים בארצות שונות, וכמובן שהסעיפים העיקריים שבו היו ריגול לטובת האויב והברחת יהודים מעבר לגבול.

בשל היותה אישה הומתק דינה למאסר עולם, ושנתיים לאחר מכן הוגש ערעור שקצב את עונשה לעשרים שנות מאסר. בסרט שהפיק המל"מ היא מתארת איך בכתה כשהצליפו בה, אך הקצין הלבנוני המשיך עד שהחליטה לשתוק. היא נשכה את שפתיה עד זוב דם. הקצין הלבנוני פנה לחברים שלו ואמר: "אתם יודעים למה ישראל מנצחת?! בגלל שיש אנשים כמו האישה הזאת".

בכלא של אלפיים אסירות היא הייתה היהודייה היחידה, רחוקה ממשפחתה ומקהילתה. "היה קשה לי לבכות. כל כך רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי, הדמעות היו אצורות. אז שרתי שיר בספרדית. כל כך סבלתי, אבל לא רציתי להראות לאויב שאני סובלת. רציתי להראות לעולם שאני יהודייה ואותי לא ישברו!". קצת אחרי שמלאו שש שנים למאסרה, היא שוחררה בעסקת שחרורי שבויים בתום מלחמת ששת הימים, עלתה עם משפחתה לישראל והתגוררה בירושלים עד יומה האחרון.

"הסיפור שלה מדהים, איזה תלאות ומסירות נפש שקשה לתאר", סיפר השבוע בריאיון לאתר ערוץ 7 עזרא יכין, שהכיר אותה שנים רבות ואף כתב את הספר 'שירת השולמית' על סיפור חייה. "היא הייתה לבד. היו מרגלים שפעלו יחד עם ארגון שתמך בהם, פה לא היה שום דבר. הקשר שלה עם הגורמים שהיו צריכים לתמוך בה היה רופף. היא תמכה במדינת ישראל והצילה אותנו מאסונות נוראים, וגם בסוף חיה עם האמונה שלה, וכך החזיקה מעמד בכל העינויים הנוראיים. האמונה בקב"ה בבית הסוהר זה מה שעזר לה לשרוד".

יכין הוסיף שהיא קודם דאגה לעם ישראל ואחר כך לעצמה. "היא עבדה כמרגלת במקביל להיותה אמא שמגדלת ילדים. בעלה היה עשיר מאוד, אבל הם התרוששו כי נאלצו לשחד כל מיני גורמים כדי לחמוק מחטיפות. הכסף מהארץ לא הגיע ולא היה לה איך לשלם לסייענים, ובכסף הזה היא גם הצליחה לחמוק מהגרדום".

כהוקרה על פועלה רב השנים הוענק לה לפני כחצי יובל אות "יקיר הסתר" במעמד בכירי קהילת המודיעין. מדובר באות המוענק לאנשים, יהודים או לא יהודים, שסייעו בהתנדבות וללא כל תמורה למבצעים חשאיים של מדינת ישראל, לעתים תוך סיכון חייהם וחירותם. "במסגרת הפעילות שלי, הרגשתי שאני בשליחות אלוקית ודבקתי בשתי מטרות קדושות: הצלת העם היהודי ממתקפות מדינות ערב ונטילת חלק בתקומת מדינה ישראל", סיפרה באחד מראיונותיה בעבר.

זו לא הייתה ההוקרה היחידה שקישיק-כהן זכתה לה. ביום העצמאות ה‑59 של מדינת ישראל נבחרה להשיא משואה, בשנת תש"ע הוענק לה תואר יקיר ירושלים, ובחורף תשע"ב זכתה לאות המופת במסגרת כנס שדרות לחברה ולמדליית דונה גרציה. שולמית הותירה אחריה שבעה ילדים, המוכר מביניהם הוא בנה יצחק לבנון, דיפלומט ישראלי שהיה שגריר ישראל במצרים.