תקוות רבות נתלו בשופט בדימוס דוד רוזן עם מינויו לנציב הביקורת על הפרקליטות ומייצגי המדינה בערכאות, במקומה של הנציבה הפורשת הילה גרסטל.
רבים, ובתוכם גם כותב שורות אלו, קיוו שאופיו העצמאי של רוזן וחוסר פשרנותו, שבאו במידה רבה לידי ביטוי בהכרעת הדין המהדהדת וגזרי הדין בפרשת הולילנד, יאפיינו גם את עשייתו בתפקיד הנציב.
אולם, מי שיקרא היטב את דו"ח הביקורת שפורסם הבוקר לא יוכל שלא להבחין בהנחה העצומה שעשה רוזן בדו"ח לאנשי פרקליטות המדינה.
לו היה רוזן בוחן את מעשיהם של אנשי הפרקליטות במגעים מול אנשי המכון הלאומי לרפואה משפטית באותם המשקפיים שבהם בחן את מעשיו של אהוד אולמרט, למשל, בתיק הולילנד, אין ספק שהדו"ח לא רק שלא היה מתמתן, הוא היה חריף הרבה יותר.
קחו למשל מקרה אחד שמופיע בדו"ח, ובו קובע השופט רוזן כי חוות דעת של מומחי המכון הלאומי לרפואה משפטית שונתה לרעת הנאשם ללא שניתן לכך הסבר מספק. השופט רוזן מותח ביקורת חריפה על המכון, ומנגד, מקבל ככתבם וכלשונם את הסבריהם של אנשי הפרקליטות. לאור זאת קובע השופט בדו"ח כי הפרקליטות איננה אשמה בשינוי חוות הדעת, זאת למרות ההקשר הברור מאוד של האירועים.
קשה להשתחרר מהרושם שהשופט רוזן הבין את המסר בעזיבתה של הנציבה הקודמת הילה גרסטל. הוא הבין שמי שהולך 'ראש בראש' מול הפרקליטים מפסיד בסוף את תפקידו, והחליט ככל הנראה שלא לוותר על הכסא מייד בראשית הכהונה, גם במחיר כתיבת דו"ח בעייתי מאוד.
חלק גדול מדי בדו"ח מוקדש להתפלמסות עם הדו"ח הקודם עליו חתמה הנציבה לשעבר הילה גרסטל. במקום להתמקד בבעיות הקשות הקיימות שנחשפות בדו"ח גם לדעת רוזן, מקדיש רוזן עמודים שלמים להסבר ההבדלים בין הדו"חות.
הדו"ח הנוכחי, שהוא הדו"ח הראשון של השופט רוזן בתפקיד הנציב, היה בגדר "מבחן כניסה" לתפקיד החשוב. מבחן ליושרתו, מבחן לעצמאותו ומבחן לאומץ לבו. דומה שהציון שאותו צריך רוזן לקבל במבחן הזה הוא "נכשל".