לשים את המשפחה במרכז

גם לאחר שלושים שנה במקצוע הבשורה על לידה חדשה מרגשת עד שיכרון חושים.

ואכן, כל לידה הוא בגדר נס. מי שעוסק ברזי המקצוע מתוודע לחכמת הבריאה ולמערכת הרבייה המופלאה, בה משמשין בעירבוביא ובתיאום מדויק והרמוני צלילי סימפוניה שלמה.

ויש לידות מסוג אחר...

אתמול, נולד המרכז למשפחה במכללת אורות, לאחר הריון של כחצי שנה של עמל ומחשבת עומק ושל צוות נפלא שנרתם למפעל, בראשותו של נשיא המכללה, פרופסור יובל סיני. וכך, באולם אודטוריום מלא עד אפס מקום, מקושט בשלל מטפלות וכובעים וחיוכים ועגלות ויונקים, יצאנו לדרך עם כנס מרגש ומרומם. ולמה ועל מה כל המהומה?

מהו בית עבורי?

בית עבורי הוא משכן הלב הפועם שלי ושל בני ביתי. בית עבורי היא נעימות התורה המתנגנת בין הכתלים, מסוככת מפני הרוחות הנושבות סביב. קורות הבית הן יסודות איתנים שרק האחיזה בהן תוביל לחוף מבטחים. נקישות המודרנה, תיפוף הספק, לא יוכלו לכבות את קולות האהבה הבוקעים ממנו ואת עוצמת ה'ביחד. אנחנו מאמינים בכל מאודנו שכדאי להשקיע בבית.

מהו בית בשבילי?

קורת גג, רשות היחיד, מרחב שהוא שלי ,מקום שמסוכך עלי מפני הרוחות הנושבות סביבי, ויסודות איתנים שמעניקים לי כלים ליציאה החוצה. אלו הן פעימות לבו של הבית היהודי, של ביתי שלי.

החיים שלנו בנויים ממעגלים מעגלים. מעגל חיינו הפרטיים, מעגל לאומי, מעגל משפחתי, מעגל חיי העבודה ועוד. גם המעגל המשפחתי בנוי מכמה מעגלי משנה – הזוגיות, הילדים ואנחנו, האווירה המשפחתית, היחס בין המשפחה הגרעינית למשפחה המורחבת, ועוד. בבית יהודי מעגל המשפחה אינו סתם מעגל – אלא קדושה, עתיד ועבר משמשים בו כאחד, ומעגל זה הוא הגרעין לצמיחת מעגלים רבים ונוספים. לכל מעגל יש מקום, כל מעגל מהווה חלק מהחיים שלנו. והכל שואב מכוחו של הבית.. והדבק, שתומך בקירות הבית הוא הקשר בינינו.

בימי חז"ל הדברים היו פשוטים יותר. אז-' בזיעת אפך תאכל לחם' . והיום-האיש ביום יושב מול המחשב או הסטנדר כשהמזגן מנעים לו את הלימוד. אז- 'בעצב תלדי בנים' - בזכות ההרדמה האפידורלית נמוג עצב זה, וטוב שכך [נותר מספיק צער בגידול הילדים...]. 'והוא ימשול בך' - עידן הפמיניזם הפך את היוצרות. 'ואל אישך תשוקתך' - העייפות הכרונית, הכובשת, ריבוי המשימות של אשת החיל המודרנית, האני המבקש להתבונן פנימה, כל זה מקשה על הקשר הטבעי והבריא .

הקשר הזוגי הוא חלק מרכזי בשלמות הבית. הוא המקום בו אפשר לנוח, להתנער ממשימות היומיום ו'להיות' מבלי 'לעשות'. הוא בעצם השבת של הזוגיות - פינת חמד בתוך הקשר הזוגי. הוא יסוד מהנה, חי, מרגש, משמח. האחד מבקש ולשמח ולהרגיש את בת זוגו ולהיפך, והעונג משליך באורו על היום, הימים, והשבועות, ועל כל החיים יחד.

הגשמת ה'אני' מרחיקה אותנו מהרצון לשיתוף, מהיכולת לחלוק את עצמי עם האחר, השונה ממני. הקשר הזוגי מעצים את היכולת לצאת מהפרטיות ולהתחבר אל האחר. זו כבר גילוי האחדות בבריאה, וזוהי השראת שכינה.

עומס החיים של העידן המודרני, תורם לכך שהאשה קשובה למוסיקה הרועשת של מטלות החיים, ואת הצלילים הפנימיים היא איננה שומעת. גם הנשיות דוהה בעידן בו הדעתנות והתחרותיות גואים, ואילו הקשר הזוגי מבקש את הנחת, את הרכות, את הנתינה, את ההתמסרות. מהמקום הזה האישה יכולה להתחבר לנשיות שלה, לחזור לטבעיות החיים, ופשוט להיות מבלי לעשות.

ההלכה פוסעת יד ביד עם טבע האדם, ומאפשרת לנו להפוך את ה'ביחד' לנדבך מרכזי בבניין הבית שלנו. לעיתים העולם המודרני מתעתע, הגשמת האני גורמת לכך שכל אחד עסוק בעצמו ובמשימותיו ונוצר מרחק .ואז, נחלץ לקרב בין השניים ערוץ תקשורת שמעניק בטחון בבית, חיוך בבית, וחוסן לילדים, ואף מאציל על האושר העתידי ועל העוצמות הרוחנית שלהם.

זהו סוד. סוד מתוק. הוא הנותן כוח.

לפני שנים רבות, בתחילת ההתמחות התובענית שלי, קרא לי לחדרו פרופסור דיאמנט שהיה אז ראש המחלקה הכול יכול - ואמר- חנה, אני לא יודע איך את מסתדרת עם ההתמחות התבענית בגנקולוגיה והמשפחה הגדולה שבנית [ התחלתי התמחות כשהיו לי עם ששה ילדים קטנים בבית ].. אבל ברור לי שמקור הכוח שלך הוא המשפחה - האיש היקר ובני ביתך.

וכמה הוא צדק...