1
המכתב החריף ששיגרה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לשרת המשפטים איילת שקד הוא אירוע חריג, אפילו כאשר אנחנו מדברים על מערכת היחסים המעוותת שבין השופטים והפוליטיקאים בישראל.
נאור, לטובת הפחות מעודכנים שבכם, דרשה משקד לחתום מיידית על סדר יום לישיבה הקרובה של הועדה לבחירת שופטים, שיכלול בחירה של הנשיא או הנשיאה הבאה של בית המשפט העליון. על מנת להבהיר לשקד שלא מדובר בבקשה או המלצה, אלא בהנחיה, הוסיפה נאור את המשפט הבא: "כיושבת ראש הועדה לבחירת שופטים הנך אמונה על קביעת מועדי כינוס הועדה, אולם את סמכות יושב הראש יש להפעיל רק מטעמים ענייניים, ולא אוסיף".
דובר מערכת בתי המשפט זעם ביום שני על הכתבים שפירשו את המכתב כאיום מצד הנשיאה נאור לעתור נגד השרה שקד. אולם מי שקורא את המכתב קריאה זהירה, לא יכול שלא לפרש אותו אלא כאיום. הקביעה לפיה השרה שקד חורגת מסמכותה, בכך שאיננה קובעת מועד קרוב לבחירת נשיא או נשיאה לבית המשפט העליון, היא לכל הפחות הזמנה בוטה לעתירה מכיוון צד שלישי, והבהרה שעתירה כזו, אם תבוא - תתקבל. מדובר בשבירת כל הכלים באיזון העדין שבין רשויות השלטון.
הועדה לבחירת שופטים במתכונתה הנוכחית, היא שבוית חרב של שופטי בית המשפט העליון. השופטים אמנם אינם מהווים רוב בוועדה, אולם הם מחזיקים בה "גרעין שליטה" חזק ומוצק. הכוח המשמעותי היחיד שעומד מול השופטים הוא סמכותו של שר המשפטים, במקרה שלנו השרה שקד, לקבוע את סדר היום. זה ה"שוט" היחיד שמחזיק הדרג הפוליטי מול דבוקת השופטים בוועדה. האיום המרומז ששיגרה נאור לעבר שקד, נועד להשתלט גם על מוקד הכוח הפוליטי, ולהכפיף גם אותו למשמעתם של השופטים.
שקד, יש לציין לזכותה, שידרה לפחות כלפי חוץ שאיננה נבהלת מהאיום. במכתב התשובה היא שמה את הפיל שבאמצע החדר על השולחן. שקד הבהירה שבכוונתה לקיים דיון עקרוני בסוגיית הסניוריטי בועדה, אליו יוזמנו גם מומחים מחוץ לוועדה להשמיע את עמדתם. רק לאחר הדיון הזה, ולאחר שהוועדה תקיים את אותו דיון עקרוני, תהיה שקד מוכנה לקבוע מאוד לבחירת נשיא ומשנה לנשיא חדשים. כעת נותר רק לקוות ששקד תעמוד בלחצים ולא תסכים לשינוי סדר היום של הועדה. כניעה ללחציה של הנשיאה נאור תהיה אבן דרך חמורה נוספת בהתדרדרות הדמוקרטיה הישראלית לעבר המשפטוקרטיה המוחלטת.
2
בעיה של עדות עצמית
כותרות העיתונים ומהדורות חדשות הבוקר בתחילת השבוע עסקו בסקר שנעשה בשביל עמותת 'אלומה' העוסקת בליווי בנות דתיות מתגייסות לקראת שירותן בצה"ל.
המסקנה העיקרית של הסקר, זו שתפסה את הכותרות, היא ש‑37 אחוזים מבוגרות השירות הצבאי שהשתחררו לאחרונה אומרות כי הצבא חיזק את זהותן הדתית, בעוד שבקרב בוגרות השירות הלאומי הנתון עומד על כ‑26 אחוזים.
ב'אלומה' חשפו רק את התוצאות הסופיות של הסקר, ולא את כל המידע הגולמי, מה שמשאיר לנו רק את היכולת להעלות כמה תהיות בעקבות הנתונים. התהייה הראשונה קשורה בשאלה מה התוקף בעדות עצמית של אדם על מצבו הדתי. האם אדם שמעיד על עצמו שהתחזק מבחינה דתית באמת התחזק? מי שמעיד על עצמו שנחלש בהכרח נחלש? התהייה הזאת מתחזקת בעיקר על רקע העובדה שמדובר בבנות שהתגייסו לצבא בשנים תש"ע ותשע"א. אצל בנות שהתגייסו לצבא באותן שנים האלמנט החתרני והנחשוני היה חזק מאוד. לבנות כאלה ישנה נטייה מובנית לרצות להוכיח שהשירות הצבאי לא פגע ברמתן הדתית. בהליכה לשירות הלאומי, אולי למרבה הצער, אין אלמנט כזה.
נתון נוסף שצריך לציין הוא שאחוזי ההשבה לסקר היו נמוכים ועמדו על 19 אחוזים. בחלק מהמקרים מספרי הטלפונים לא עודכנו ובחלק אחר הבנות פשוט לא רצו לענות. מנגד, לא מדווח שנעשה ניסיון לוודא שהתוצאות ישקפו מדגם מייצג. נתון זה מעלה את השאלה איזה משקל סטטיסטי יש לתוצאות, אם בכלל.
ואם בכל זאת יש מסקנה ברורה שאפשר להסיק מהמחקר, הרי זה שמי שמעוניינים בכך שבנות ישרתו בשירות לאומי, חייבים לעבוד חזק הן על גאוות היחידה של בנות השירות, והן על המעטפת הדתית שהן מקבלות.
3
מה שאין בדו"ח
קריאה פשוטה בדו"ח שפרסם השבוע השופט בדימוס דוד רוזן, נציב הביקורת על הפרקליטות ומייצגי המדינה בערכאות, צריכה לזעזע כל אזרח שומר חוק במדינת ישראל. מדובר בדו"ח שעוסק במערכת הקשרים המסועפת, ומתברר גם שבעייתית מאוד, בין צוות המכון הלאומי לרפואה משפטית ובין פרקליטות המדינה. מהדו"ח עולה תמונה קשה מאוד של פגיעה בזכויות חשודים, לפעמים חפים מפשע, על ידי הפרקליטות וצוות המכון.
המקרה החמור ביותר המתואר בדו"ח נוגע לאדם שהואשם בהפעלת אלימות כלפי אדם אחר. כשנה לאחר הגשת כתב האישום, נפגש הסנגור עם גורמים בפרקליטות וטען כי הנפגע לכאורה הוא זה שגרם לעצמו את הפגיעות כדי להפליל את הנאשם. הסנגור אף הציג טיוטת חוות דעת של מומחה לרפואה משפטית מטעמו, התומכת בטענה.
בעקבות הדברים נפגש הפרקליט המטפל בתיק עם כמה רופאים במכון. במהלך התייעצות זו עלו שתי אפשרויות לפגיעה, האחת - פגיעה עצמית, האחרת - פצעי התגוננות כתוצאה מתקיפה. עמדת הרופאים הייתה שאי אפשר לשלול בוודאות מוחלטת שמדובר בפגיעה עצמית, אך סביר הרבה יותר להניח כי לא מדובר בפגיעה עצמית. הפרקליט ערך תרשומת מפורטת של סיכום הפגישה, אבל לא טרח להעביר לסנגור את עיקרי הפגישה ואת עמדות מומחי המכון, כפי שעלו בה.
הפרקליט לא הסתפק בכך, ובעקבות הפגישה כתב לסנגור כי עמדת הפרקליטות, לאחר שהתייעצה עם מומחים מטעמה, היא שאי אפשר לקבל את גרסת הנאשם, לפיה המתלונן פגע בעצמו, ולכן ההליכים בתיק יימשכו. הסנגור שב ופנה לפרקליט בבקשה לקבל פירוט של שמות המומחים שעמם שוחח, וכן שאל האם כתוצאה מההתייעצות ישנה תרשומת על השיחות או חוות דעת כתובה. גם בשלב זה החליט הפרקליט לשמור את הקלפים סמוך לחזה, והשיב כי "לא התווסף כל חומר חקירה בתיק, אשר על התביעה להעביר לעיון ההגנה". בשימוע בפני השופט רוזן טען הפרקליט להגנתו כי בהתאם ל"תרבות הארגונית" שהייתה אז בפרקליטות, לא ראו במסמך זה חומר חקירה, אלא מסמך סיכום ישיבה עם עד מטעמם (תרשומת פנימית), שאין כל חובה להעבירו להגנה. כאן לא הסתיימה הפרשה. גם בהמשך המשפט, לאחר שהוגשה חוות הדעת של ההגנה, המשיכו בפרקליטות לנסות ולהסתיר את התרשומת. רק לאחר שהסנגור המשיך להתעקש לקבל את כל החומר שבתיק, הגיעה אליו גם התרשומת. יש לציין שבסופו של דבר דווקא הפרקליטות ביקשה לזכות את הנאשם, זאת אחרי שהתייעצות נוספת שערך הפרקליט עם רופאי המכון לקראת שלב הסיכומים, הביאה גם אותו למסקנה שהסיכוי שמדובר בפצעים של פגיעה עצמית גבוה.
כל זה נשמע לכם טכני? הנציב חשב אחרת וציין שייתכן בהחלט שהנאשם ישב במעצר ובמעצר בית לחינם, רק בגלל התנהלות הפרקליטות. ואנחנו נוסיף ונשאל, מי לידינו יתקע שבתיקים דומים לא הורשעו נאשמים רק בגלל הסתרת מידע על ידי הפרקליטות?
עד כאן מה שיש בדו"ח. חלק אחר, חשוב לא פחות, הוא מה שאין בו. הנציב רוזן עשה לאנשי הפרקליטות הנחת סוף עונה לעומת הדו"ח שכתבה קודמתו בתפקיד, הנציבה הפורשת הילה גרסטל. רוזן, בניגוד לגרסטל, מנקה לחלוטין את אנשי הפרקליטות מהאשמתה של גרסטל, לפיה התערבו בתוכנן של חוות דעת מטעם המכון. נדמה שלו היה רוזן בוחן את מעשיהם של אנשי הפרקליטות באותם המשקפיים שבהם בחן את מעשיו של אהוד אולמרט, למשל, בתיק הולילנד, אין ספק שהדו"ח לא רק שלא היה מתמתן, הוא היה חריף הרבה יותר.
קחו למשל מקרה אחד שמופיע בדו"ח, ובו קובע השופט רוזן כי חוות דעת של מומחי המכון הלאומי לרפואה משפטית שונתה לרעת הנאשם, מבלי שניתן לכך הסבר מספק. השופט רוזן מותח ביקורת חריפה על המכון, ומנגד מקבל ככתבם וכלשונם את הסבריהם של אנשי הפרקליטות. לאור זאת קובע השופט בדו"ח, כי הפרקליטות איננה אשמה בשינוי חוות הדעת, זאת למרות ההקשר הברור מאוד של האירועים.
קשה להשתחרר מהרושם שהשופט רוזן הפיק לקח בעייתי מאוד מהדרך שבה סיימה גרסטל את תפקידה. רוזן הפנים שמי שהולך ראש בראש עם הפרקליטים מפסיד בסוף את תפקידו, והחליט ככל הנראה שלא לוותר על הכיסא, גם במחיר כתיבת דו"ח בעייתי מאוד. הדו"ח הנוכחי, שהוא הדו"ח הראשון של השופט רוזן בתפקיד הנציב, היה בגדר מבחן כניסה לתפקיד החשוב. מבחן ליושרתו, מבחן לעצמאותו ומבחן לאומץ לבו. דומה שהציון שרוזן צריך לקבל במבחן הזה הוא נכשל.
***הפינה הכלכלית***
שם התואר
מהפכת האקדמיזציה בישראל חגגה כבר שני עשורים, אך לאחרונה צף ועולה בשיח הציבורי, פעם אחר פעם, הצד האפל שלה. במוקד המהפכה האקדמית בישראל עמדה הנגשת ההשכלה הגבוהה לשכבות רחבות של האוכלוסייה. עד לראשית שנות ה‑90 פחות מרבע מבוגרי מערכת החינוך הישראלית המשיכו ללימודים אקדמיים, 85 אחוזים מהם למדו באחת משבע אוניברסיטאות המחקר.
לאורך שנות ה‑90 חל זינוק חד בשיעור בוגרי מערכת החינוך שפונים ללימודים אקדמיים. במשך התקופה הזאת צצו המכללות האקדמיות כפטריות אחר הגשם, ומשכו אליהן חלק ניכר מאוד מהסטודנטים שהצטרפו למערכת ההשכלה הגבוהה. בסוף שנות ה‑90 קרוב למחצית מבוגרי מערכת החינוך המשיכו ללימודים אקדמיים, אולם חלקן של האוניברסיטאות בזינוק הזה בהיקף ההשכלה הגבוהה היה קטן מאוד. בסוף שנות ה‑90 רק 56 אחוזים מהסטודנטים לתואר ראשון למדו באוניברסיטאות, ולקראת סוף העשור הקודם השיעור הזה כבר צנח אל מתחת ל‑45 אחוזים. מי שקלט את הסטודנטים החדשים, שחלק ניכר מהם לא היו מתקבלים ככל הנראה לאוניברסיטאות, הן כאמור המכללות האקדמיות.
בתקופה הראשונה הכול היה נראה נפלא. נדמה היה שההשכלה הגבוהה משמשת כמכשיר נפלא לצמצום פערים בין קבוצות אוכלוסייה. הנה, צעירה מקריית שמונה שהתקשתה עד היום להתקבל ללימודי השכלה גבוהה יכולה כיום להשלים תואר ראשון במגוון מקצועות, לא רחוק מהבית – במכללת תל חי. גם לצעיר משדרות שעד היום התקשה בנגישות להשכלה הגבוהה קמה מכללה ממש סמוך לבית, מכללת ספיר בשער הנגב. וכך גם לצעיר מאשקלון, לחברו מכרמיאל, ובעצם כמעט בכל אזור במדינת ישראל. הנה כך מקבלים צעירי הפריפריה נקודת זינוק שווה לאחיהם שבמרכז הארץ.
נפלא, הלוא כן? מתברר שהתמונה מורכבת יותר. במקומות עבודה שבהם התואר הוא מחסום כניסה טכני ותו לא, המהפכה הזאת יצרה אפקט מסוים, אם כי מוגבל. ברגע שלכל אחד כבר יש תואר ראשון, רף הכניסה למשרות רבות קפץ לתואר שני. אולם הבעיה התגלתה במלוא חריפותה במקומות שבהם התואר איננו תעודה בלבד, ומה שנחוץ לבוגר הוא הידע והמיומנויות. כאן התברר כי גם אם התואר מהמכללה ומהאוניברסיטה מכונים שניהם "תואר ראשון", בפועל מדובר בשני תארים שונים לחלוטין. תואר אוניברסיטאי, בוודאי מאוניברסיטה מובילה, יפתח בפניך דלתות ששום תואר ממכללה לא ידגדג. רמת ההוראה במכללות, רמת הסטודנטים וממילא גם רמת הבוגרים לא זהה ואף לא דומה לזו שבאוניברסיטאות. התוצאה היא כמות גדלה והולכת של בוגרי תארים מתוסכלים שמגששים את דרכם באפלה בשוק העבודה הישראלי.
לתגובות: [email protected]