לו יכולתי, הייתי עוקבת אחריהן בשקט, נכנסת לכיתה ומסתתרת מאחורי ארון או מתחת לשולחן כדי לגלות את סוד הקסם של המורה חיה. מה היא עושה להן ואיך היא מכשפת אותן?
הכול התחיל כשבבוקר יום שלישי אחד ההסעה הקדימה. הודיה הלכה לאִטה לכיתה, וגילתה שהמחנכת שלה כבר נמצאת ועומדת להתחיל ללמד, אבל בכיתה אחרת. הודיה ידעה שיש חוג משנה, אבל בגלל שאין חובה להשתתף בחוג, ובגלל שהוא מתחיל שעה לפני תחילת יום הלימודים, היא לא חשבה להשתתף. והנה היא עומדת לפני דלת הכיתה, המורה חיה שם, החוג עומד להתחיל, אז היא החליטה ש"אם כבר, אז כבר" והצטרפה אל הלומדות.
המפתיע הוא שהודיה שונאת ללכת לבית הספר. היא לא אוהבת שמכריחים אותה ללמוד, אבל לחוג של המורה חיה היא מקפידה לבוא מאז השיעור הראשון שאליו הגיעה בטעות. כדי להשתתף בחוג צריך לקום שעה לפני הזמן, ובגלל שההסעה עדיין לא פועלת בשעה הזאת, צריך ללכת את הדרך הארוכה מהבית עד לבית הספר ברגל. הודיה עושה את זה בשמחה. זה היום היחיד בשבוע שבו מספיק להגיד לה פעם אחת שהגיע הזמן לקום, והיא ממהרת לזרוק מעליה את השמיכה.
כשנעם שמעה מהודיה על השיעור היא החליטה לבקש מהמורה חיה רשות להצטרף, למרות שהחוג נועד לבנות בכיתות נמוכות יותר. נעם אוהבת לישון. לא קל להעיר אותה בבקרים, אבל מאז שהיא קבלה אישור להצטרף לחוג, מקפידות שתי האחיות להשכים בבוקרי ימי שלישי ולצאת מהבית יחד לבית הספר, אל השיעור של המורה חיה.
ההליכות יחד בימי שלישי אל החוג נתנו לנעם והודיה זמן לדבר, להיות ביחד, ואני מרגישה שהשנה הן אוהבות יותר ורבות פחות.
המורה חיה לא נראית אדם מיוחד. היא קצת נמוכה, תמיד מחייכת. היא לא נמצאת הרבה בחדר המורים. לתלמידות היא אומרת שאין לה כוח לרדת עד לשם בהפסקה, אבל המורה חיה היא לא אדם עצלן. את ההפסקה היא מבלה עם התלמידות. אלו שלא יכולות להגיע לחוג בבוקר, יכולות להצטרף לפרויקט "המשניות המתוקות" בהפסקה. לשנן משנה ולטעום ממתק. יש לה, למורה חיה, דיסקים שבהם המשניות מנוגנות והבנות מצטרפות אליה לשירת הקטע. יש גם חוברת עבודה, והן גוזרות ויוצרות בובות-אצבע של דמויות שעליהן למדו, או משחק שכשמשחקים בו מבינים על מה דיברו החכמים בפסקה ששרו כרגע מהמשנה.
עוד מעט נגמרת שנת הלימודים. הודיה שמחה, היא לא אוהבת ללכת לבית הספר. אבל בימי שלישי היא רגילה לקום מוקדם. יש חוג משניות. בבוקר המורה חיה מחלקת שוקו, והתלמידות שותות, ולומדות, שרות וגוזרות, וכיף להן. היא למדה ליהנות מההליכה יחד עם נעם אחותה בשעה המוקדמת של הבוקר, אבל בחופש אין חוג. אין בשביל מה לקום מוקדם, אין סיבה ללכת את המרחק הגדול עד לכיתת הלימוד.
"אמא", פונה אליי נעם, והודיה יחד איתה, "מה ניתן למורה חיה, עכשיו שנגמר החוג?", ולי אין תשובה. מה אפשר לתת למי שנתנה את עצמה כל בוקר ובהפסקות? מי שלימדה אותי שכדי להבין ולדעת לא צריך מבחנים וגם לא צריך לחייב להגיע לשיעורים, כי יש דברים שבשבילם שווה לוותר על שעת שינה ועל הסעה אפילו כשהם רשות?!
המורה חיה, הסיפור הזה הוא בשבילך ובשביל כל המורים שנתנו מעצמם לתלמידים במשך שנת הלימודים וגרמו להם להיזכר בחוויה בכיתה בחיוך גדול. אין לנו מה לתת לכם שיהיה שווה את מה שנתתם אתם לנו ולילדים שלנו.