אזהרה: הטור הזה עומד לעסוק בפגיעה מינית בילדים. אז אם זו נטיית לבכם, זה הרגע להעיף מבט חטוף לצדדים כדי לראות שהילדים לא באזור, לתלוש את הדף מהעיתון ולמהר לשרוף אותו לפני שהם יגיעו אליו בטעות. אבל אם אפשר, בקשה אישית: לפני שאתם עושים את זה, תקראו את הטור בעצמכם. אני מבטיחה לכם שאין תיאורים גרפיים, ולדעתי מדובר בדיני נפשות.
לפני כמה חודשים התוודעתי ל'טהורה', יומנה המטלטל של בחורה בשם שירה. בין גיל שש לגיל תשע עברה שירה התעללות מינית אכזרית על ידי ביני, בן דודה המוצלח והדוס. בערמומיות אופיינית לטיפוסים כמותו הוא טווה סביב הילדונת קורי סוד, אשמה ושותפות, ובכל מפגש משפחתי הוא היה מוצא דרך לנצל אותה לצרכיו.
היומן של שירה הוא פחות רצף אירועים ויותר יומן של התמודדות. הוא מתאר את התהליכים הנפשיים שהיא עברה, מילדה מפוחדת, כאובה וחסרת אונים לצעירה שעומדת בגבורה מול מי שמענה אותה. והדרך, מאה ושישים עמודים של דרך, היא דרך חתחתים קשה מנשוא. פחדים, כעסים, משברים בתפיסת הגוף, משברי אמונה ומעל הכול - תחושת אשמה נוקבת, למרות הטיפולים הארוכים.
לשמחתי שירה זכתה להורים תומכים, לרב קשוב, ולעוד אנשים טובים באמצע הדרך שעזרו לה במסע. עם הרבה סייעתא דשמיא היא הצליחה לבנות מחדש את חייה למרות האירועים הטראומטיים. היומן שהיא כתבה היה שלב נוסף בריפוי, והוא מופיע בשלמותו באתר (המצוין) "מילה טובה" של הרב יוני לביא. רק הכניסו בחיפוש באתר את המילה "טהורה" ולחצו על הלינק.
זמן רב התלבטתי אם לכתוב על היומן. מצד אחד, בשביל מי שעבר אירוע דומה הקריאה ביומנה של שירה יכולה להיות הצלת נפשות של ממש. אבל מצד שני - נו, באמת. לא נעים. זו תופעה כואבת אך שולית, חשבתי לעצמי, והרבה יותר כיף לכתוב על תעלולי הנכד.
אבל אז נזכרתי בריאיון שקראתי עם מישהי שמעבירה תכנים בנושא פגיעה מינית, איך אחרי כל פעילות ניגשות אליה שתיים-שלוש תלמידות ומבקשות עזרה, והצצתי בסטטיסטיקות - מבהיל ממש. בואו נאמר שלמרות שלאדם מן השורה זה נראה הזוי, התופעה רחוקה מלהיות שולית. וחשוב מכך, היא מתרחשת בכל מקום ובכל חברה, גם בקרב אלה שלכאורה מקפידות ביותר על צניעות. למען האמת, בחברות כאלה חלק מהפגיעות עוברות בשקט דווקא בחסות ה"שו שו" החברתי, והפוגעים מנצלים את הבורות העמוקה של הנפגעים בנושא. אז למרות הקושי, ההמלצה שלי היא שכל הורה יקרא את היומן ויסיק את מסקנותיו הוא.
רגע בטוח
אחד הלקחים שאני לקחתי מהקריאה הוא הצורך להזהיר. הילדים תמימים, ואסור שגם אנחנו נהיה. כמה משפטים קצרים יכולים לתת לילד כלים להבין באיזו סיטואציה הוא נמצא, ובעזרת ה' להצליח להתחמק ממנה בזמן.
אני מאמינה שכל אמא מזהירה את הכיפות האדומות שלה מהזאבים שביער - לא לדבר עם זרים, ולא ללכת עם מישהו שמציע להם סוכריות. יש רק בעיה אחת קטנה: רוב הפגיעות לא נעשות על ידי זרים. הן מבוצעות בידי מישהו מוכר לילד, מישהו מסביבתו הקרובה, ובאחוזים מזעזעים מדי - מישהו מהמשפחה. איך, למען השם, אתה מזהיר ילד בלי להפוך אותו לפרנואיד, ובלי להיכנס להסברים מפורטים שיהרסו לו את התמימות ויגרמו לך להחליף צבעים?
אין לי מושג מי זו מיכל כהן אליעזר. היא טוענת שהיא סתם אמא רגילה, אבל היא בדקה את הנושא לעומק, כתבה פוסט בפייסבוק, והצליחה לדעתי לעלות על כמה רעיונות טובים. קודם כול היא מציעה לדבר על מעשים ולא על אנשים. גם לילד קטן אפשר להסביר שיש מקומות בגופנו שאף אחד לא אמור לגעת בהם, לא מעל הבגדים ולא תחתיהם. וגם לא לבקש מאיתנו לגעת בגוף שלו. חשוב כמובן להבהיר למי ומתי מותר בכל זאת - להורים בזמן מקלחת ושירותים, ולרופא כשאבא ואמא מרשים. וצריך להזהיר גם את הבנים, כי בגילים הצעירים מספר הנפגעים זהה בשני המינים.
שלושה כלים יש לפוגע: הסתתרות עם הילד, הכנסתו בסוד ואיום שההורים יכעסו. כדי למנוע הסתתרות, כדאי להיות תמיד במקום שיש עוד אנשים. הדגישו בפניו שסוד מההורים הוא דבר אסור מכול וכול. אם מישהו מבקש ממנו לא לגלות משהו להורים, גם אם זה אדם שהוא אוהב ומכיר היטב, הוא צריך מיד לבוא ולספר. מקסימום הוא יהרוס לכם מסיבת הפתעה.
לגבי איום הכעס, קשה להורים להתחייב לא לכעוס אף פעם על סיפורי הילדים, אבל הנה הפטנט הנהדר של מיכל: רגע בטוח. "כשהילדים מאוד רוצים לספר לי משהו והם חוששים שאכעס הם באים ושואלים: 'אמא, אפשר רגע בטוח?' ואז אני מוכנה נפשית לשבת בנחת ולשמוע מה שיש להם לומר בלי לכעוס. 'רגע בטוח' – אין משמעותו שלא יהיה לי מה לומר על מה שיספרו לי, אלא שמה שיהיה לי לומר לא יהיה ביקורת ולא כעס". מיכל מעידה שהרגע הבטוח נמצא אצלם בשימוש תדיר, כמעט תמיד על זוטות, וגם זה נהדר בעיניי. אבל אין ספק שאם נזקקים לו כדי לספר על קטסטרופות יותר חמורות מ"שכחתי להחליף גרביים", זה יכול להיות חבל הצלה אמיתי.
אז אל תחשבו ש"לי זה לא יקרה", ותשתקו כדי לא להתפדח. עדיף אלף פדיחות על פני הזעזוע של הוריה של שירה כשגילו אילו זוועות התרחשו במשך שנים מתחת לאפם. בואו לא ניתן לפוגעים לנצל את התמימות שלנו ושל ילדינו. אם אני הצלחתי לאזור אומץ כדי לכתוב על זה, גם אתם יכולים. בכמה מילים פשוטות אפשר למנוע ים גדול של סבל.
לתגובות: [email protected]