שופטי בית המשפט העליון דחו אתמול (ראשון) את ערעורה של אם שביקשה לקבל את המשמורת על בנה ולהעביר את הבן להתגורר עמה בארצות הברית.
מדובר בבני זוג ישראלים. האם חיה מספר שנים בארה"ב ולאחר חזרתה ארצה הם נישאו ונולד להם ילד אחד. בהיותו של הילד בן שנתיים נפרדו ההורים, והחל משלב מוקדם המשמורת עליו היתה מסיבות שונות בידי האב.
כשנתיים אחר כך היגרה האם לארה"ב, שם נישאה לבעל שאינו יהודי. בהמשך הגישה בקשה לאפשר לה לקבל את המשמורת על הילד ולהעביר אותו להתגורר עמה.
במהלך השנים נשאר הילד בחזקת האב, אולם שמר על קשר עם אמו ומשפחתה, לן לפי הסדרי ראייה קבועים בבית סבו וסבתו מצד אמו ואף נפגש מספר פעמים בשנה עם האם בביקוריה בארץ.
בעקבות חוות דעת פסיכולוגית קבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש לאשר את העברת המשמורת לאם ואת הגירת הילד לארצות הברית, אולם בית המשפט המחוזי, שבחן מחדש את הסוגייה ואף קיבל חוות דעת נוספת, הפך את הפסיקה.
בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שהאב מסוגל לגדל את הילד, העובדה שמסוגלותה ההורית של האם טובה יותר איננה מחייבת באופן אוטומטי את העברת המשמורת אליה, מאחר שמשמעות העברת המשמורת היא הגירה של הילד ועקירתו מסביבת חייו.
בית המשפט העליון החליט לאמץ את פסיקתו של בית המשפט המחוזי. את עיקר המשקל נתן בית המשפט העליון לעובדה שהילד נמצא בחזקתו של אביו כבר בין ארבע לשש שנים, הוא מטופל היטב ולא נגרם לו כל נזק.
"מעבר הבן לארצות הברית יהיה כרוך באובדן גדול ורב של הרחקה מסביבתו המוכרת לו – מרכז חייו – בישראל, וניתוקו ממשפחתו המורחבת – סבתו מצד אביו, העוזרת מקרוב בגידולו ועמה יש לו קשר טוב, וכן הסבתא והסבא מצד האם, שהקשר עימם הוא קשר מיטיב וחם. המעבר כרוך גם בלמידת שפה זרה, בהיחשפות לתרבות זרה בארץ זרה, ללא חברים, כשהבן יידרש לתפוס את מקומו במשפחתה החדשה של האם. אין כל ערובה לכך שייטיב לבן לשהות בקרב משפחתה החדשה של האם, על אף הבטחותיה של האם ורצונה. ספק אם ניתן יהיה לפקח על השתלבותו מרחוק; זיקתו של הבן לזהותו המושרשת שמונה שנים וחצי חזקה ורבת השפעה בעיצוב אישיותו המתפתחת", נימק השופט הנדל את הפסיקה.