עם היסוס גדול ואחרי הרבה שיחות אני מבקש להעלות על הכתב משהו ממחשבות שמתבהרות בראשי אחרי סופשבוע עמוס בשיחות עם צדדים שונים שנוטלים חלק במאבק בין הרופאים ומשפחות הילדים המטופלים לבין משרד הבריאות ובית חולים הדסה.
למניע הראשי שמחייב אותי לגעת באש הבוערת הזו קוראים רענן בן גיגי. נער בן 17 שמתמודד בכוחות מופלאים במחלה הארורה וכעת מטולטל בין הדסה לתל השומר.
הוא ומשפחתו חברים בקהילה שלי והם משמשים עבורי חלון שדרכו אני לומד איך נראית מחלקה קורסת, למה אסור להתפשר על טיפול כל כך רחוק מן הבית, כמה התלות של חולים והוריהם ברופא מטפל יוצר כמיהה לקרקע יציבה של כתובת עם דלת והכרות עמוקה.
בשתי היממות האחרונות נפגשתי גם עם המשפחה של רענן, גם עם רופאים העובדים בהדסה, במחלקות שונות, גם עם אחות העובדת במחלקה ונאבקת בין רצונה להתפטר לבין רצונה להיות נאמנה למטופלים, גם עם אנשי משרד הבריאות בדרגי מקבלי החלטות.
המשפט הראשון שאני מבקש לומר הוא שזהו מאבק בין בני אדם. השיח שאוזני שומעות ועיני קוראות במסגרת המאבק הוא שיח של "מלחמת בני אור בבני חושך". מצד אחד יש מלאכים ומצד שני יש מלאכי חבלה שאין בהם שום דבר מלבד בצע כסף ורדיפת שררה.
אני לא בא בקובלנה על אבא של ילדה שזועק מלב שותת דם כלפי מנכ״ל משרד הבריאות קריאות פוגעות ומשפילות. אני מתפלל שלעולם לא אגיע למקומו הכאוב ולכן איני דן אותו. אבל חברי וחברותי, מנהיגי ציבור ומנהיגים רוחניים, שמובילים את השיח הזה גורמים לנזק רב בכל המובנים. חוסר הנכונות לראות את אנשי הדסה ומשרד הבריאות כבני אדם שפועלים באחריות הודף כל אפשרות של הידברות. ככל שדמות הפלוגתא מתעצמת לגודל של שטן שמנסה להשחית את הארץ כך נסגר חלון האפשרות לתקן.
אתה רוצה מצד אחד לבוא ולתת חיבוק למשפחות הילדים המטולטלות אבל אז אתה נכנס למתחם שתוקף והודף ומחייב אותך להיות חלק מפס קול שלא בחרת בו. כל האנשים המובילים את המחאה הם אנשים יקרים שבכל סיטואציה אחרת ישמיעו עמדות של פיוס ודיאלוג. בתוך הסערה אני מוצא את מיטב חברי וחברותי מצופפים שורות במאבק שלא מוכן לפתוח את נתיב הגישור כי עבורם הצד השני (=הדסה) הפך לאויב שצריך לחשוף את כיעורו. גם משרד הבריאות הפכו לסיטרא אחרא בגלל סירובם לפתוח את האופציה של שערי צדק.
הלב נקרע כשהאוזניים שומעות את ההורים של רענן מתארים את נדודיהם לתל השומר ואת העלבון של מפגש עם צוות רפואי שלא יודע עליהם דבר בהדסה.
אבל הפתרון לא יימצא בכיפוף ידיים ומחיקת פנים. רק מפגש שמכיר בקיומו של צד אחר ובהיותו אדם ולא שטן יוכל להבשיל לשיח מרפא. שר הבריאות, מנכ"ל משרדו, ראשי מנהל הרפואה ואנשי בית החולים הדסה - כולם אנשים עם יצרים, חוזקות וחולשות. כל הטעויות שנעשו הם ברי תיקון אך בלי מפגש ישיר ומאפשר דיבור זה לא יקרה. האמונה שלי באדם ובכוחו לתקן היא כל כך גדולה ואני מלא בתפילה ותקווה שחברי הקרובים שנמצאים כעת בלב הסערה יצליחו לשמוע את תפילתי ויתנו סיכוי לשלום בית.