ראשית, אני מבהיר שכל פתרון מקובל עליי. אין לי בעיה עם אף מתווה. זאת אומרת, אין לי בעיה כל עוד הממשלה פועלת קודם כל לטובת האינטרס של אזרחי ישראל שחיים פה, ורק אחר-כך כדי לענות לצרכיהם של אזרחי ארה"ב היהודים. זה סדר העדיפויות הנכון לממשלה הנבחרת כאן.
עכשיו לעניין. אני חייב לציין שאני לא מזדהה עם הטענה שיש בכותל איזו בעיה גדולה. מה כל כך קשה בלכבד כללים שאתה לא ממש מסכים איתם כדי לעשות משהו שאתה רוצה יותר? הרי אנחנו עושים את זה כל יום בכל מסגרת, דתית ולא דתית.
למשל, השנה הבן שלי חגג בר מצווה. אני אישית לא אוהב את ההפרדה בין נשים לגברים בבית-כנסת. אבל כיבדנו את כללי הקהילה שלנו, כי העלייה לתורה הייתה חשובה לנו יותר. הייתי מרגיש מוזר מאוד לדרוש מבית-הכנסת בכפר-אדומים שיקיים תפילה שוויונית רק כדי שהבן שלי יעלה לתורה. זו הייתה דרישה אגואיסטית, אפילו ילדותית, שהקהילה שמקבלת ומכבדת אותנו בשמחתנו תשנה ממנהגיה ואמונותיה שלה בשביל להתאים את עצמה לרגישויות המסוימות שלי.
בדיוק באותו אופן, לא חייבים להתפלל בכותל אם תנאי התפילה בו יותר חשובים למישהו מעצם קיומה. מי שמאוד חשוב לו להתפלל בכותל, יכול לכבד את הכללים המקובלים על הרוב הגדול של המגיעים אליו. מי שחושב שמניין מעורב או נשי יותר חשוב מעצם התפילה בכותל, הגיוני שיתפלל במקום אחר.
מה לעשות, החיים הם לא תוכנית כבקשתך. עושים בהם התאמות ופשרות, בוודאי במקומות ציבוריים. מה גם שלמיטב ידיעתי, אין איסור רפורמי על תפילת גברים ונשים בנפרד, אלא יש היתר רפורמי להתפלל יחד. אין חובה רפורמית לאישה להניח תפילין ולהתעטף בטלית, אלא יש לכך היתר. זה חשוב להם, אני מבין וזה בסדר גמור. אבל אלו אינן מצוות דתיות, אלא מנהגים וביטויים דתיים שאפשר לוותר עליהם מדי פעם בשביל להתפלל דווקא בכותל. ואם לא, אז כמו שאמרתי, לא חייבים להתפלל שם.
גם לי יש מנהגים. אני הולך בלי כיפה ולא מקפיד יותר מדי על הפרדת בשר וחלב. אבל כשאני הולך לבית-כנסת או מקום דתי אחר, אני חורג ממנהגי, מכסה את ראשי ומקפיד להפריד בין בשר וחלב. בדיוק באותו אופן, אם אכנס לבית כנסת רפורמי, אכבד את כלליו, ולא אדרוש מהם לשנות ממנהגיהם עבורי.
אני בטוח שיש גם בקהילות הרפורמיות אנשים שחושבים שצריך לעשות שינויים מסוימים, אבל בינתיים מכבדים את כללי הקהילה במקום שבתה. אני גם בטוח שכשרפורמי מגיע למקום ציבורי מוסלמי, נוצרי או הינדי, הוא מכבד את כללי המקום. כך שאני לא קונה את הדרמה, כאילו יש כאן איזו התאכזרות יוצאת דופן אם מבקשים ממישהו לכבד בכותל את הכללים שחשובים לכמה מיליוני אנשים בישראל.
נתקדם למקומות יותר מעניינים.
מאיימים עלינו בקרע, בנתק, בשוד ושבר. אבל זה לא ממש אמין, מפני שכשהרפורמים משנים את ההלכה ביחס לשבת, גיור, נישואין, ועוד, האם הם מתחשבים בנו, שישה מיליון היהודים בישראל, הקהילה היהודית הגדולה בעולם? לא, הם עושים את מה שנראה להם נכון ליהדות הרפורמית שם. זה בסדר גמור. איננו מצפים שההנהגה הרפורמית באמריקה תכלול רבנים ישראליים אורתודוקסיים. וכשאמרו לרפורמים שחלק משינויי ההלכה שהם עושים ייצרו קרע בעם (הרבה יותר ממתווה הכותל), האם הם ויתרו על מה שהם חשבו שטוב להם? לא. ושוב, זו זכותם וחובתם לדאוג לעצמם. אבל אחרי זה להתלונן על כך שבישראל הציבור דואג קודם כל לעצמו? על כך נאמר, הפוסל במומו פוסל.
כאן אני מגיע לדבר שהכי מציק לי בסיפור הזה. הרפורמים דורשים כבוד והתחשבות, אבל תוך כדי הדרישה הזו הם מפגינים אפס כבוד לעובדה שהרוב המכריע בישראל בכלל, ובקרב המגיעים לכותל בפרט, הוא אורתודוקסי. התחושה הרפורמית כאילו חייבים להם משהו, שהם יכולים לדרוש בזעם כבוד והכרה מלאה בצרכיהם ורגשותיהם, תוך כדי הפגנת זלזול מודגש בדעות, בצרכים וברגשות של רוב הציבור הישראלי, חורגת בעיניי מגדר הסביר. זאת נקודת מוצא לא מכובדת ומעוררת אנטגוניזם. סוג של "שלנו-שלנו ושלכם-שלנו".
אני מודע לאיבה שיש כלפי רפורמים בקרב הציבור האורתודוקסי, ואני מצר על כך ומתנגד לזה. אני יודע שהממסד הדתי בישראל נאבק ברפורמים, ואני חושב שזו טעות מצידו. אני בעד הכרה ברפורמיות באופן פרופורציונלי למספריהם כאן ומוכן להילחם על כך יחד איתם כשזה לא מתקיים.
אבל הרפורמים צריכים להבין שהמאבק שלהם בכותל הוא לא רק נגד הממסד, אלא גם נגד רוב הציבור הישראלי שמגיע לכותל מטעמים דתיים ולאומיים עמוקים, ואוהב ומכבד את מנהג המקום. אולי הרפורמים מרוויחים מהמאבק הזה משהו שם, אינני יודע. פה, לדעתי, שכרם יוצא בהפסדם הגדול, וחבל.