מפני שיבה

"לפעמים, כשאנשים מגלים שאמא שלי גרה אצלי, הם מרימים גבה ואומרים: כל הכבוד. זו תחושה לא נעימה שטופחים לי על השכם. אני לא אמורה לקבל מדליה על הטיפול באמא שלי. אם אני לא אטפל בה, אז מי כן?".

שרה (שם בדוי), מטפלת כבר שלוש שנים באמה הסיעודית, ועושה זאת בביתה הפרטי. היא, כפי שאפשר להתרשם מדבריה, לא רואה בכך מעשה שראוי להערכה מיוחדת, אלא קיום חובתה הבסיסית לאם שטיפלה בה מינקות. אבל ההתמודדות עם אתגר ליווי ההורים המתבגרים אינה כה פשוטה, ולמעשה נוגעת לכל אחד ואחד שמנהל כבר בית ומשפחה משלו, כשבמקביל גם הוריו מתקדמים עם הגיל וזקוקים לתמיכת הילדים.

לפני שנים אחדות פורסם בתקשורת מחקר לפיו במהלך 50 השנים האחרונות, תוחלת החיים של האוכלוסייה היהודית בישראל עלתה בעשר שנים בקירוב, עם הבדל קטן בין המינים לטובת הנשים. העלייה בתוחלת החיים נקשרה לשיפור בשירותי הרפואה, לעלייה ברמת התזונה ולאיכות הדיור של בני גיל הזהב. המחקר חשף נקודה מרכזית, שהייתה ברובה גלויה לציבור: ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם מבחינת הטיפול בקשישים. צורת הטיפול של רוב הילדים בהוריהם המתבגרים נעה בין מגורים בקרבת מקום, מציאת דיור מוגן איכותי, הבאת מטפלים זרים ואף מגורים של אב או אם המשפחה בתוך בית הילדים.

"אמא יכולה להתקשר גם בשתיים בלילה"

אחת הדרכים המקובלות לסייע להורים מתבגרים היא מגורים בקרבת מקום. כך נשמרת עצמאותם של ההורים, ומנגד סדר היום התובעני של הילדים, שרובם עדיין עובדים, לא ניזוק. חיה גולדבלט, תושבת ירושלים, מתגוררת כמעט שלושה עשורים מול הוריה. לדבריה, הקרבה להורים סייעה לה מאוד לאורך השנים בזכות התמיכה שקיבלה מהם כשהזדקקה לכך. כעת, כשהוריה נושקים לגיל 90, הם נזקקים לעיתים לעזרה שלה. גולדבלט סבורה כי מגורים בקרבת ההורים מאריכים את תוחלת החיים של ההורה המבוגר. "מכיוון שאנחנו גרים ממש באותה קומה, אין מצב שאני לא אדע מה עובר עליהם ואיך הם מרגישים. אני נכנסת לפחות פעמיים ביום. אנחנו מפטפטים, אוכלים ביחד ארוחות ונהנים משיחות קטנות על החיים. אני רואה איך ההורים שלי שמחים כשאנחנו יחד, והעובדה שהם יכולים להתקשר אליי גם באמצע הלילה עוזרת לתחושה הביטחון הכללית".

היו פעמים שהם התקשרו באמצע הלילה?

"בוודאי. באחד הלילות אמא שלי לא הרגישה טוב וצלצלה אליי לנייד בשתיים בלילה. קמתי מהמיטה וניגשתי לראות מה שלומה. ברגע שנכנסתי אליה, ראיתי איך הנשימה שלה חוזרת להיות סדירה. הנוכחות שלי עזרה לה להרגיש טוב יותר פיזית, ואני בטוחה שגם מבחינה נפשית מפלס החרדה שלה ירד משמעותית".

גולדבלט מדגישה כי מערכת היחסים שלה עם הוריה, גם בגילם המתקדם, הופכת עם השנים להדוקה ומחייבת. "יש לנו אחריות להורים שלנו. הרי כשהיינו ילדים קטנים, הם דאגו להאכיל אותנו, להלביש, לחבק ולתת מילה טובה. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות בשבילם. ההורים שלנו לא נהיים צעירים יותר, והזקנה מחייבת את כל הילדים לקיים הערכה מחודשת ולהגיע למסקנות מעשיות כיצד ניתן לאפשר להם להזדקן בכבוד. ילד צריך להיות שם בשביל ההורה שלו, גם כשקשה ולא נעים".

לפני כחצי שנה הידרדר מצבו הבריאותי של אביה וכל בני המשפחה, כולל היא, נאלצו לקיים תורנויות סביב השעון כדי לתמוך באמם בטיפול בו. הנוכחות ההדוקה סביב האב סייעה לדבריה להתייצבות במצבו הרפואי. "זו הייתה חצי שנה ארוכה ומשמעותית", היא מגלה, "היה ברור לנו שאמא שלי לא מסוגלת להתמודד עם העול הזה לבדה, ולכן כל אחד מהאחים לקח על עצמו תפקיד מוגדר ומילא אותו על הצד הטוב ביותר. כשהבנים במשפחה סייעו לאבא שלי ללכת לשירותים למשל, אמא יכלה לישון ברציפות בלי לקום שלוש או ארבע פעמים בלילה".

אחד היתרונות המשמעותיים שגולדבלט רואה במגורים מול ההורים הוא הסיוע היומיומי בהתנהלות השוטפת של הבית. "בכל פעם שצריך לצאת לקניות, אני קופצת להורים שלי ושואלת אם הם זקוקים למשהו. אני עם יד על הדופק כדי לבדוק שלא חסר להם כלום". הוריה של חיה מקבלים עזרה מהמדינה בכל הקשור לניקיון הבית, והם זכאים למספר שעות סיוע כללי ביום, דבר שמקל באופן בולט על התנהלותם העצמאית בבית. "לאמא שלי חשוב להמשיך בשגרת החיים והיא לא עושה הנחות לעצמה, אבל העזרה החיצונית מסייעת לה לטפל טוב יותר באבא שלי. תמיד כשאני נכנסת להורים שלי יש ריח טוב של אוכל טרי, שאמא מבשלת כל יום. בבית שלהם יש חום כזה שעוטף אותך כל הזמן, ולא משנה כמה שנים חלפו מאז שהיית ילדה".

גולדבלט בוחרת לסיים את הריאיון עם טיפ שלדעתה לא מיושם מספיק אצל ילדים שמתגוררים בסמיכות להורים, כמוה. "אנחנו יכולים להיכנס להורים שלנו מתי שרק נרצה, והם יקבלו אותנו תמיד בזרועות פתוחות, נכון? אבל צריך לזכור שלעת זקנה האירוח הופך אצלם למשימה של ממש, ולכן חשוב לשים לב לשעות שבהן אנחנו מגיעים. לא לקפוץ בשעת לילה מאוחרת, או בשעה שהם נחים בצהריים. וכאשר נכנסים לומר שלום, צריך להיות קשובים למצב הרוח שלהם ולדאוג שלא נתיש אותם, בעיקר כאשר הנכדים והנינים מצטרפים גם הם לביקור".

שגרה של רכבת הרים

ויש כאלה שעושים את הצעד עד הסוף ולוקחים את הוריהם אל ביתם הפרטי, כולל טיפול סיעודי במידת הצורך. שרה, שאיתה פתחנו את הכתבה, מטפלת באמה הקשישה שעברה אירוע מוחי והפכה תלותית לחלוטין. סדר היום העמוס סביב האם החולה יצר אצל הבת שגרה תובענית, המוקדשת ברובה לטיפול אינטנסיבי באם. כבר בשנה הראשונה צורפה למעגל התמיכה באם מטפלת זרה, שסייעה רבות בתהליך השיקום הארוך.

"אמי ניצולת שואה שעברה את המלחמה בתור נערה צעירה", היא מספרת. "למרות זאת, גדלתי בבית שמח מלא באהבה ונתינה. המלחמה מעולם לא הייתה משהו שדיברנו עליו בבית. ההורים שלי דאגו שאני ואחותי נקבל את החינוך הטוב ביותר ולא חסכו כל מאמץ, כספי או רגשי, כדי לאפשר לנו להתפתח כמו רוב הילדים בני גילנו". רק לעת זקנה, כשהבנות נישאו והבית התרוקן, שבו הזיכרונות ואיתם גם רגעי הצער. "אני זוכרת לילה אחד שנשארתי לישון אצל אמא ושמעתי אותה לראשונה צועקת מתוך שינה. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה, שהזכירה לי את העובדה הפשוטה שההורים שלי הם ניצולי שואה".

אביה, שנפטר באופן פתאומי בחו"ל, הותיר את המשפחה בהלם מוחלט. "אבא נפטר בגיל צעיר יחסית, כשהוא בריא ופעיל ספורטיבית. הוא הלך לישון בערב ולא התעורר בבוקר, בלי שום סיבה נראית לעין. אם יבקשו ממני להצביע על נקודת המפנה שהביאה להידרדרות במצבה הבריאותי, אני אקשר זאת למוות שלו. אמי נשברה קודם מבחינה נפשית, ורק לאחר שנים זה בא לידי ביטוי בגוף".

לפני כשלוש שנים, בהיותה בת 85, עברה האם אירוע מוחי קשה, שהותיר אותה עם נכויות שונות, ביניהן חוסר היכולת להניע את יד שמאל, לתקשר עם הסובבים אותה ואף לבצע נכונה פעולות פשוטות כמו אכילה ושתייה. לאחר תהליך שיקום ארוך ומייגע, עמדו בפני המשפחה כמה אופציות, כולן נכללו בתוך מסגרת שיקומית של בית אבות סיעודי או מרכז רפואי שיקומי. המחשבה שאמה תיאלץ לעבור לסביבה לא מוכרת ותזדקק לטיפול מידי אנשים זרים, נראתה לשרה קשה מדי והיא החליטה כי האם תעבור להתגורר בביתה הפרטי. "באותה תקופה הבת שלי עדיין לא נישאה והייתה בבית, כך שהמעבר הראשוני עבר יחסית חלק, הודות לעזרה הרבה שהיא הגישה לי".

מה הן ההשלכות הנוספות שנגרמו כתוצאה מהמעבר?

"השלכות? הכול השתנה מהיסוד. הבית נכנס ל'נוהל חירום' כמו שאני קוראת לזה, וכל המשפחה התכנסה בסלון כדי לשוחח על המצב החדש וגם, ואולי זה העיקר, לבנות מערכת שבועית של תורנויות, נתינת תרופות, האכלה וטיפול שוטף כדי שאמא שלי תוכל לקבל מענה הוליסטי שידאג לכל הצרכים הפיזיים והנפשיים שנפגעו בעקבות השבץ". המצב החדש שנוצר לפתע גרם לכל בני המשפחה להעריך את הקיים ולהיאחז ביתר שאת בחיים, היא אומרת.

איך מצליחים לשמור על שגרה סבירה, כשיש אדם סיעודי בבית?

"השנה הראשונה הייתה מסע מפרך לכולנו. הקושי העיקרי שלי נבע מהמפגש האכזרי בין הנכות שלה לנפש הרחבה שעוד ניסתה להתנגד למצב הגופני הירוד. פתאום נאלצתי לראות את אמי האהובה, שהייתה עצמאית וחזקה ולא פעם דחתה את הניסיונות שלנו לעזרה, עומדת תלותית וחסרת אונים ולא מסוגלת לרכוס כפתור אחד בשמלה. מעבר לזה, היא נפגעה גם ברמה הקוגניטיבית ויכולת הדיבור שלה הצטמצמה מאוד. אני מזכירה לך שמדובר באישה מלומדת, אינטליגנטית ויודעת ספר, כך שעברנו ממצב של תפקוד מלא להתרסקות כמעט מוחלטת".

למרות זאת, במשך השנים החיים החלו להיכנס למסלול שאפשר לבית כולו לקיים שגרה חלקית, בהתאם למצבה הרפואי של האם. "היו ימים קשים יותר וימים של שיפור עצום. סוג של רכבת הרים שלפעמים מרגישים בה למעלה, ואחרי זמן קצר כבר נמצאים בירידה", היא משתפת בגילוי לב. "לכל אורך הדרך ידעתי שאני עושה את המעשה הנכון. לא פקפקתי, ולו לרגע, בצעד שעשיתי, גם כשהמשברים הגיעו בזה אחרי זה. היה לי ברור שזה מה שנדרש ממני וזו הכרת הטוב להורים שלי, וגם היא נחשבת בעיניי בסיסית ולא מספקת".

הצפי: אוכלוסיית הקשישים תגדל

הטיפול בהורים מבוגרים לאורך שנים הוא נושא שתופס כיום כר נרחב בהרבה, בשל העלייה בתוחלת החיים. פרופסור ישעיהו בלוססקי, מנהל המחלקה הפנימית-גריאטרית בבית החולים בילינסון, מרכז רפואי רבין ומנהל רפואי בבית אבות, פורש את מפת הנתונים לגבי אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל. לדבריו, בישראל חיים מעל עשרה אחוזים של אזרחים בני 65 ומעלה. במספרים מדובר על יותר מ-800 אלף תושבים, כאשר הנשים מהוות כ-60 אחוזים מתוכם.

פרופ' בלוססקי מסביר כי "בבדיקת מאפיינים כלליים של בני ה-60 ומעלה המתגוררים בקהילה, ניכרים הבדלים בין המינים, עם שינויים ייחודיים לחברות השונות באוכלוסייה". רוב הקשישים בישראל מתגוררים בקהילה ורק חמישה אחוזים מהם מתגוררים במרכזים שיקומיים או בבתי אבות. גיל הקשישים מתחלק לשלוש פעימות. השלב הראשון הוא 65-74. אחריו יש את גילאי 75-84 ולבסוף גיל 85 ומעלה, שתוחלת החיים בו עולה משנה לשנה. בעשור האחרון אוכלוסיית הקשישים תגדל באופן משמעותי והצפי הוא כי בשנת 2030 תהווה אוכלוסיית הקשישים כ-14 אחוזים מסך כל תושבי המדינה.

לעניין אפשרויות המגורים בגיל מבוגר, מתברר כי מעל 80 אחוז מבני השישים ומעלה גרים בבתים בבעלותם ורק כחמישה עשר אחוזים גרים בדירות שכורות. "אדם מבוגר מעוניין להישאר ככל האפשר בתוך מסגרת הקהילה שלו. הוא רוצה לשמור על הרגליו הישנים, על סביבה תומכת ועל קביעות של בני משפחה וחברים. מיעוט קטן אכן מגיע בסופו של דבר לבית אבות, אבל מדובר באחוזים בודדים, כך שמרבית אוכלוסיית הקשישים מנהלת חיים עצמאיים במרחב הפרטי, בבית או בקהילה".

ברוב ערי ישראל ישנה אוכלוסיית אזרחים ותיקים, אך ישנן ערים בהן אחוז זה נמוך משמעותית. כך ערים צעירות כמו אלעד ומודיעין עילית נמצאות בתחתית הרשימה, בעוד ערים ותיקות כמו גבעתיים וירושלים, מובילות בראש הטבלה.

לסיום מדגיש פרופ' בלוססקי שעם עליית תוחלת החיים בארץ, נערכים במשרד הבריאות וגם בקופות החולים ליצירת מיזמים חדשניים שייתנו מענה לחתך אוכלוסייה שהולך ועולה עם השנים. "יש לדוגמא מיזם שעוסק במתן פתרונות ייחודיים לבעיות של נפילה, שאחוז גדול מהמבוגרים סובל מהן. בעיות כמו שברים ופריקת עצמות. גם בתחום האוסטרופורוזיס ישנם מחקרים חדשים שיכולים להביא לפריצת דרך בטיפול בהיחלשות העצמות בגיל מבוגר".

אלופת סודוקו בגיל 101

יהודית דסברג (70) מתגוררת באלון שבות, ומגיעה כמעט מדי יום לירושלים כדי לבקר את אמה השוהה בדיור מוגן בעיר. האם תחגוג בחודש הבא יום הולדת 101, ובתה מתארת אותה כאישה צלולה, אשת שיחה ומצליחנית לא קטנה בכל הקשור למשחקי חשיבה וסודוקו. אז איך שומרים על צלילות המחשבה גם בגיל מתקדם כל כך? דסברג סבורה שהכול עניין של כוח רצון.

כלומר?

"כשאמי הגיעה למנהל בית האבות, בגיל 88, הוא הראה לה את חדר המחשבים ואמר: כל אחת מדיירות המקום מתרגמת מכתבים של המדינה לשפה אחרת, את תתרגמי לסלובקית. פתאום בגיל השלישי המדינה צריכה אותה. זה ריגש אותה מאוד". האם החלה ללמוד להקליד על מחשב ותרגמה טקסטים לשפת האם שלה - סלובקית. הדבר העניק לה תחושת ערך ושייכות. נחישותה של האם הפכה לכוח רצון יוצא דופן, שהעניק לה משמעות וטעם לחיים. "את צריכה להבין שאמא שלי הגיעה מהדור שכל המהות שלו הייתה עשייה. היא לא שאלה אף פעם מה נשמע, אלא מה עשית היום? הזקנה העמידה אותה מול אתגרים לא פשוטים, מכיוון שעכשיו היא לא מסוגלת לסרוג או לתפור, וגם השמיעה לא חדה כמו פעם. לאישה פעילה כמו אמא שלי, זו התמודדות לא קלה בכלל".

דסברג מקפידה לבקר את אמה ולהנעים לה את שעות הפנאי הרבות בשיחה, משחק ואפילו טיולים ברחבי ירושלים. "אנחנו לא עושות טיולי אקסטרים", היא צוחקת, "אבל בגלל שלפעמים היא שוכחת מקומות ופרטים מסוימים, אני לוקחת אותה ברכב ומזכירה לה את הרחובות, הבתים והשכונות וזה גורם לה אושר עצום. זו הרי ההזדמנות היחידה שלה לצאת ולראות את העולם שבחוץ". לצד המפגשים היומיומיים, דסברג משמשת ככתובת ראשונית במצבי חירום, שהתרחשו לא פעם. העובדה שהיא מתגוררת במרחק נסיעה קצר, הופכת את העניין לקריטי לעיתים. "לפני כמה שבועות התקשרו אליי וביקשו שאגיע במהירות כי היא נפלה. תוך עשרים דקות כבר הייתי אצלה. למרבה הנס, לא נשברה שום עצם והסיפור הסתיים בטוב. עצם העובדה שאני זמינה לכל התרחשות, משרה על אמי ביטחון ומוגנות".

אביה של דסברג נפטר בגיל צעיר ממחלת הסרטן. "אמא התאלמנה בגיל 49 ומאז לא נישאה בשנית. למרות הצער והכאב, היא שמרה תמיד על אופטימיות ושמחת חיים. אפילו היום היא מצליחה להצחיק אותי כשהיא אומרת למשל: או שאת מתאפרת, או שלא. וכל זה רק בגלל שהאיפור שלי לא היה מספיק מודגש לדעתה".

דסברג מרגישה כי תדירות המפגשים בינה לבין אמה הופכת את מערכת היחסים שלהן לקרובה מתמיד. "היינו קשורות זו לזו מאוד, אבל עכשיו הקשר הוא אחר ומיוחד. אני שומעת מדי פעם אנשים שמתלוננים על הקושי בטיפול בהורים לעת זקנה ומתפלאת. הרי אין מצב שנגיע לקרסוליים של ההורים שלנו. כשאנחנו בכינו בלילה, ההורים הגיעו לתת לנו חיבוק ונשיקה, למרות שעבדו קשה מאוד במשך היום והיו בוודאי מותשים. הדור הקודם מחק את עצמו לגמרי כדי לגדל אותנו שמחים ובריאים. אז ראוי שניזכר מדי פעם כמה קיבלנו מההורים ואז כל המציאות שלנו תיכנס לפרופורציות. כל דבר יכול להוות בעיה ויכול להפוך לאתגר. הכול תלוי בנקודת המבט".

לעזוב את החברים, להתקרב לאמא

ולפעמים דווקא הגיל השלישי יוצר הזדמנות לחידוש קשרים משפחתיים. כזו הייתה מערכת היחסים המורכבת של יסכה עם הוריה, להם נולדה בגיל מבוגר. במהלך השנים, בעקבות משברים אישיים שחוותה, הקשר בין יסכה להוריה החל להתרופף עד שנותק כליל. לאחר עשר שנים ובעקבות פטירתו של האב, היא החליטה שהגיע הזמן לחדש את מערכת היחסים עם האם ואף לבקש סליחה. הצעד היה לה קשה וכמעט בלתי אפשרי, אך הפחד לאבד את האם מבלי שתצליח לפתור את הקונפליקט רב השנים, העניק לה כוחות לגבור על הבושה וחוסר הביטחון. היא הרימה טלפון ראשון לאמה, לאחר שנים של נתק.

"עשיתי להורים שלי חיים לא קלים", מתוודה יסכה, "הייתי ילדה מרדנית שהתנגדה לכל סמכות הורית או בית ספרית. לא ברור לי עד היום מה חיפשתי בעולם שבחוץ, אבל זו הייתה מציאות החיים שלי אז - ילדה שאומרת לא לכל מי שרק רצה בטובתה". הוריה היו אנשים אמידים והעניקו לה כל דבר שחפצה בו, אך היא העדיפה להרחיק אותם מחייה. לאורך השנים התגלעו מחלוקות בינה ובין הוריה, ובסופו של דבר נותק הקשר עמם. "בהתחלה עוד היינו שומרים על קשר טלפוני רופף, אבל עם השנים גם זה פסק".

לאחר מותו של אביה מהתקף לב, החלו ייסורי המצפון להציק לה והיא חשה אשמה על כל אותן שנים שבהן לא דיברו. "ברגע שטיפסתי על עץ גבוה, לא הייתה שום דרך הגיונית לרדת ממנו. אני אדם מרדן ושילמתי על התכונה הזאת מחיר כבד מאוד". המפגש הראשוני עם האם היה, לדבריה, מרגש ומצער כאחד. "בזיכרון שלי, אמא הייתה בלי קמטים ומאוד אנרגטית. כשראיתי אותה לאחר עשר שנים היא הייתה אישה אחרת, עם לא מעט קמטים ופחות ברק בעיניים".

לאחר שחודש הקשר, החליטה המשפחה כי טובת האם היא להעבירה לדיור מוגן באחד מבתי האבות במרכז הארץ. יסכה החליטה לתמוך באם ואף לעבור להתגורר בסמיכות לבית האבות. "ידעתי שיש לי חלון הזדמנויות קצר שאני יכולה לנסות לתקן בו את העוול שגרמתי להורים שלי. אבא כבר לא נהנה מזה, אבל עם אמא יכולתי לנסות ולשפר את מערכת היחסים".

כדי לשמש אוזן קשבת ולהיות נוכחת בסדר היום החדש של האם, הפחיתה יסכה את שעות העבודה שלה והחלה לבקר כמה פעמים ביום בבית האבות. הביקורים כללו בעיקר שיחות נפש ארוכות, מלאות בכי וחרטה. "עזבתי חברים וקהילה כדי להיות קרובה לאמא שלי, כך שלפחות לעת זקנה, אני אצור לה זיכרונות נעימים של לכידות משפחתית. בדיור המוגן אנחנו פותרות יחד תשבצים, שוחות בבריכה, רואות סרטים וגם משתתפות בקונצרט מוזיקלי של הדיירים".

בכל שבת וחג לוקחת יסכה את האם לביתה ומפצה אותה על השנים שבהן לא נהנו זו מחברתה של זו. "לפעמים אני צובטת את עצמי כדי לחוש שזה באמת קורה. שאמא שלי יושבת לצדי בשולחן עם מאכלי שבת, שחלק מהם היא בעצמה בישלה. את צריכה לראות איך היא קורנת מולי. כשהפנים שלה זורחות כך, אני יודעת שאלוקים סלח לי על כל השבתות הארוכות שבהן היינו רחוקות זו מזו".