בתחילת השבוע שוחרר מבית הכלא אהוד אולמרט. שחרורו של מי שהיה ראש ממשלה, לווה בשלל קריאות שטחיות בעד ונגד שחרורו של האסיר מספר אחת, מהטיעון "תראו כמה הוא מסכן בתמונה" ועד "מדוע מקצרים שליש לראש ממשלה אשכנזי ולא קיצרו לנשיא המזרחי?".
אלא שאם מרחיבים את הפריזמה ובוחנים לעומק את העיסוק המשפטי בפרשיות אולמרט לכל אורכן, עולה מסקנה ברורה: מערכת המשפט בישראל חולה.
מערכת משפט שגוזרת על מי שהוכח כי קיבל כספים והטבות בשווי מאות אלפי דולרים, קנס של 300 אלף שקלים בכל גזרי הדין יחד, מתמרצת מקבלי החלטות במגזר הציבורי לקחת שוחד.
מערכת משפט שגוזרת על מי שמעל בתפקידו כראש עיר ושר בכיר והורשע בכמה פרשיות עונש מאסר של 27 חודשים בלבד, אינה מרתיעה עבריינים פוטנציאליים. בוודאי כשהיא משיתה על אולמרט עונשים שרוצו בחפיפה, ומעבירה את המסר שאם כבר לחטוא, אז עדיף בגדול. העונשים כבר יקוזזו בהמשך.
מערכת משפט שמקצרת שליש מתקופת המאסר כמעט באופן אוטומטי, כשספק רב אם הנאשם עבר תהליך אמיתי של תשובה, ומסתפקת לרוב בהתנהגות טובה בתקופת המאסר, היא מערכת הרואה בפניה שיקולים אינסטרומנטליים בלבד ומתעלמת משיקולים מוסריים.
מערכת משפט שמאפשרת לנשיא המדינה להקל עוד יותר בתנאי השחרור (המוקדם ממילא) ובאופן חריג, מעבירה לציבור מסר של איפה ואיפה בין אסירים ממעמדות שונים. וזו רק רשימה חלקית של טענות שאפשר להפנות כלפי מערכת המשפט בשלל פרשיות אולמרט לבדן.
אמנם יש כבוד רב בכך שמערכת המשפט לא כופפה את ראשה בפני ראש ממשלה מכהן. על כך בהחלט מגיעה מילה טובה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, לאנשי הפרקליטות ולשופטים שדנו באופן ענייני בתיקי התביעה השונים (כולל אלו מביניהם שלא הסתיימו בהרשעה, יש לומר).
כל אלה מעידים כי הגוף של מערכת המשפט אולי מתפקד, אך הרוח והנשמה, הערכים שעל פיהם פועלת המערכת, חסרים. והערכים הללו אינם זרים לנו – אנחנו מכירים אותם ממורשתנו. לחולאים שהוצגו, שהם הם שמייצרים את התסכול הכללי ומעצבים את הלך הרוח הציבורי, ניתן מענה בעקרונות המשפט העברי: ממשפט צדק, דרך שלבי התשובה ועד תשלומי כפל.
ברוב העולם המערבי, המשרד שאמון על מערכת המשפט נקרא Ministry of Justice – משרד הצדק. בישראל נבחר השם משרד המשפטים ונראה שהוזנח הצדק. כל עוד משרד המשפטים יתמקד באופרציית המשפט ויתעלם משאלת הצדק, לא שווה המשפט, ובוודאי שלא יהיה פה צדק.
הכותב הוא מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית