הפסקת אש, כמו הסכמים אחרים, היא פועל יוצא של אינטרסים. רק כאשר לצדדים יש אינטרס מובהק להגיע להפסקת אש ולקיים אותה, היא תיכנס לתוקף. עם כל הכבוד לשתי המעצמות רוסיה וארצות הברית ורצונן להגיע להסדר, צריך לשאול את השחקנים הניצים בסוריה אם זה האינטרס שלהם.
במקרה הסורי הסוגיה אפילו יותר מורכבת, משום שהפסקת האש מיועדת לספק את הצרכים של השחקנים המעצמתיים עצמם. רוסיה רוצה מיסוד בינלאומי למעמדה בסוריה, ואילו ארצות הברית רוצה להפוך לשחקן המשפיע על עיצוב גורלה של סוריה, ולא להותיר זאת רק לרוסיה.
באשר לשחקנים עצמם, שוב בולט חוסר הסימטריה. הארגונים הג'יהאדיים אולי הגיעו לנקודה שבה הפסקת האש תהווה אמצעי להתארגנות ולהתחמשות מחדש ולמניעת נפילת טריטוריות שבהן הם נמצאים בעמדת נחיתות או הפסד. לעומתם המשטר הסורי שעלה על גל הניצחונות לשחרר חלקי מולדת, לא בהכרח רואה בהפסקת האש אינטרס, אלא לצורך התארגנות מחדש ולייצוב אזורי ניצחון.
המשמעות: הפסקת אש בסוריה תתקיים אולי בחלקה במקומות כאלה ואחרים, אך ספק רב אם היא תאריך ימים ואם היא תסייע למיצוב הסדר מדיני במדינה שהתשתית שלה נהרסה לחלוטין באופן שיטתי, שמאות אלפים מתושביה נהרגו, ושמיליונים מתושביה הם פליטים במצב נורא. בניגוד לדיווחי התקשורת המעוותים והשקריים, מציאות זאת היא באשמתם ובאחריותם של ארגוני הג'יהאד האסלאמיים באופן דומיננטי, ולא המשטר הסורי.
בשולי ההכרזות על הפסקת האש, באה הכרזת ראש ממשלת ישראל כי אסור שהיא תמסד את נוכחות איראן בסוריה. אך יש לומר לו בגלוי: לישראל יש אשמה כבדה באחריות להתבססות איראן וחיזבאללה בסוריה. מ‑2011 קבעתי באופן שיטתי בהרצאות, במאמרים, בראיונות ובניירות עמדה: "הצילו את בשאר. כל חלופה אחרת משמעה ניצחון האסלאם ואסון לישראל"; "רק משטרים צבאיים, נוסח א-סיסי במצרים, הם החלופה הטובה ביותר של ישראל למציאות של מודוס אופרנדי, המבוסס על עוצמה, הרתעה ומאזן כוחות"; "איראן איננה האויב העיקרי של ישראל, אלא הדמוניזציה והדה-הומניזציה של ישראל במערכת הבינלאומית, נוסח דרום אפריקה והמדיניות הפלשתינית". ויש עוד הרבה יותר. הכול כתוב ומתועד.