ראשת תכנית 120 של מכון שחרית, ד"ר גלי סמבירא, לא רק שלא מתרגשת מהטענות הדתה אלא שהיא אף מפרשת את המציאות כמורכבת הרבה יותר מול הטענות העולות בשבועות ובחודשים האחרונים, אותן היא רואה כנובעות בין השאר גם מטעמים פוליטיים כאלה ואחרים.
בראשית הדברים מציינת ד"ר כי גם כילדה וגם כמבוגרת המגדירה את עצמה כמסורתית פגשה מערכות חינוך מסוגים ובין השאר פגשו היא וילדיה "תופעות של חילון והחלנה שהן קיצוניות בדיוק כמו התופעות שמצביעים עליהן כהדתה".
את הדברים מדגימה ד"ר סמבירא: "ילדים בבית ספר יסודי שיוצאים מבית ספר ממלכתי לחופשת יום כיפור ולא שומעים על המונח יום כיפור כי אנחנו אזרחי העולם הגדול, כך גם בחופשת ראש השנה לא מזכירים את החגים בכלל. מבחינתי חינוך ממלכתי אינו חינוך חילוני. משעשע בעיניי שמדברים על זרם חינוך חילוני כאשר אם יעשו סקר או מיפוי לשאלה איזה סוג של חינוך מעוניינים, נגלה שיש קבוצה שהממ"ד דתי לה מדי והממלכתי הוא חילוני לה מדי, ומדובר בקבוצה גדולה מאוד של הורים והשיחה בין האורתודוקסיה החילונית לזו דתית היא לא שיחה בכלל. כל אחד מושך לכיוון שלו בעוד יש משהו הרבה יותר מורכב ועמוק שהוא אולי הפתרון".
על תופעת החילון שהיא מתארת אומרת סמבירא כי היא אינה יכולה לקבוע שהגורם לכך היא אידאולוגיה, אך נראה ש"מערכת החינוך כיום כל כך נזהרת מפוליטיקה . בהרבה שיחות שהיו לי בשבוע האחרון הדברים חוזרים למנהלת ולצוות. בחלק מהתהליכים שקרו בשנים האחרונות הרבה מהכוח והתקציבים יצא לגופים חיצוניים מחוץ לבית הספר בשיטות שונות. מה שצריך הוא לחזק את הצוותים החינוכיים ואת בית הספר. משרד החינוך מדבר על אוטונומיה והדברים צריכים לבוא תוך חיזוק התוכן של המנהלים והצוותים".
ומה באשר ללחצים המשומנים והמתוזמרים נגד כניסת אלמנטים אידיאולוגיים במערכת החינוך? האם מנהלים יעמדו בלחצים הללו? "מנהלי בתי הספר, בוודאי הטובים שבהם, יכולים ליצר תהליכים שלומדים את הקהילות שבהם הם נמצאים ולעבור תהליכים מלמטה, שיתקבלו החלטות מלמטה, מהקהילה. זה בסדר שיש דברים נקבעים מלמעלה אבל חסרה עבודה מלמטה, עבודה של בית הספר וההורים. אפשר לעשות שיתופי פעולה עם גופים חיצוניים ולהשתמש בתכניות שפותחו מחוץ לבית הספר - ויש מחקר שמראה כמה תכניות חיצוניות יש במערכת החינוך וכמה הדברים הם קצת ג'ונגל. קשה למנהלי בית הספר לבחור. יש מאגר תכניות חיצוניות. אני ממליצה לשאול את מנהלי בתי הספר איזו תכנית נכנסת ואיך מחליטים מה ייכנס. קל לתקוף את הממסד ואת בנט אבל נותנים כלים למנהלי בתי הספר איך הדברים אמורים לעבוד", היא אומרת ומעירה כ"גילוי נאות, הייתי מעורבת בתהליכים הללו בסיוע חיצוני למשרד החינוך".
לדבריה משרד החינוך והעומד בראשו הכינו הסדרה טובה לאופן בו מחליטים מנהלי בתי הספר כיצד לבחור מה ייכנס למערכות החינוך ומה לא, בהתאם לקהילה שבתוכה חי בית הספר. "מנהל בית ספר מנהל את בית הספר, יש לו קהילה ובקהילה יש ימין ושמאל ורצף של יהדות שהוא מורכב יותר מדתי כן או לא. מנהל בית ספר פועל בתוך קהילה, וכשדברים מתנהלים בצורה של יוזמה וללא פחד אפשר לאזן אותם".
"אפשר לאתגר את התלמידים בכמה תפיסות עולם", אומרת סמבירא המשוכנעת שהתלמידים יותר אינטלגנטים מכולם ויש בהם מסוגלות לשמוע תפיסות שונות, גם קוטביות. "קהילה מורכבת מהרבה חלקיה. הבעיה היא שהקבוצות לא מדברות ביניהן, לא יודעים להבדיל בין קבוצות ותתי קבוצות. יש הרבה סטריאוטיפים. רמת ההיכרות נמוכה וצריך להתחיל ולגלות שלאף אחד אין קרניים וניתן לדבר, וככל שיהיו תתי זרמים בחינוך הריחוק והניכור יהיו גדולים יותר ולא ניפגש".