לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש
לפעמים צריך לחשב מסלול מחדשאיור: עדי דוד

כמה חיכיתי שתיגמר שנת הלימודים, שיהיה סוף לשעות הארוכות של ישיבה בכיתה ואוכל להתאמן כדי להגשים את החלום שלי.

לכולם ברור שאהיה שחקן כדורסל מקצועי. אני אוהב את האתגר הספורטיבי, נהנה מהפעילות הגופנית ומצטיין בהבנת המבנה הקבוצתי. נרשמתי לקייטנת כדורסל עם מאמן ידוע. דאגתי לקבל ממנו תוכנית אימונים אישית, ואפילו הזמנה לכמה מפגשים עם קבוצת הכדורסל המקצועית בעיר.

אבל ביום הראשון לחופשה עשיתי תנועה לא נכונה והשתטחתי על האספלט הקשה. הכאב היה בלתי נסבל. הרגשתי שזה לא שבר רגיל. ישבתי באמבולנס וראיתי איך כל התכנונים שלי לחופש הזה נהרסים. אמא החזיקה לי את היד והייתה חיוורת מאוד.

באמבולנס קיבעו לי את הרגל, והפרמדיק אמר שכנראה העצם נשברה בכמה מקומות. ההבנה שתקופת ההחלמה תעכב את חזרתי למגרש, הכתה בי כשהרופא חזר על האבחנה וקבע שאצטרך להתאשפז בבית החולים לפחות לשבועיים. כל התכנונים שלי לחופש נהרסו.

אחרי הניתוח לקחו אותי לחדר שבו אתאשפז. אמא הייתה צריכה לחזור הביתה אל האחים שלי, אז נשארתי לבד עם השותף לחדר, בחור שזוף, שגם הרגל שלו מגובסת. הוא ישב מחייך, לצידו ניירות ציור וטושים, והוא משרבט על הדף צורות בצבעים עזים. ניסיתי להבין מאיפה הוא מוכר לי, כשהוא הביט בי ובחיוך שאל אותי לשמי.

אני לא יודע למה השאלה התמימה הזאת גרמה לי לספר על כל החלומות והתכנונים שלי שנהרסו. אולי זה היה בגלל החיוך שלו. עצבן אותי שהוא מתנהג כאילו הוא בחופשה מהנה בזמן שאצלי נחרבו כל התקוות.

כשסיימתי לספר, החיוך לא נמחק מפניו של הבחור המרגיז הזה, במקום זה הוא אמר "האדם מתכנן ואלוקים צוחק". זה כבר עצבן אותי לחלוטין, והטחתי בו שאם האלוקים שלו כזה אכזרי ונהנה להציק לאנשים, עדיף היה שלא יהיה קיים.

קיוויתי שהאמירה הזאת תגרום לו להתרגז, אולי תגרום לוויכוח שיאפשר לי להוציא קצת מהכעסים שהצטברו לי בבטן. אבל במקום זה הבחור החייכן בחר לו צבע כתום זרחני, והחל למלא את הדף הכחול שעל ברכיו בצורות פרחוניות מוזרות. כאילו לעצמו הוא החל לספר "מאטיס למד משפטים. הוא חשב להיות עורך דין, אבל אז חטף דלקת בתוספתן. אולי לא נעים להיות כל כך חולה פתאום, אבל בזמן האשפוז הוא העביר את הזמן בציור, התלהב, והפך להיות אחד האמנים המשפיעים ביותר על האמנות המודרנית. מזל. אלמלא חלה, היה בוודאי נהיה לעוד עורך דין, ואנחנו לא היינו שומעים עליו בכלל".

הסתכלתי עליו בהלם, ואז פתאום הבנתי מאיפה הוא מוכר לי כל כך. איתי בחדר ישב שחקן כדורגל מפורסם! לרגע איבדתי את המילים. כמעט כל הרגל שלו הייתה חבושה. מן הסתם ייקח הרבה זמן עד שיחזור למגרש. איך הוא מחייך ככה?! הכדורגלן הביט בי, חיוכו מתרחב. "לפעמים צריך לחשב מסלול מחדש. אי אפשר לשחק כדורגל כל החיים. הטובים פורשים בסביבות גיל 35. בזכות הפציעה והאשפוז יש לי זמן לחשוב על החיים שלי, על המטרות. מה אני רוצה להשאיר אחריי".

"מה", לראשונה חילצתי מעצמי מילים שאין בהן כעס, "ולא כואב לך?". הכדורגלן הביט בי מחייך. "בטח כואב. גם בלב. תמיד חשבתי שאהיה כדורגלן כל החיים. אבל אולי משמיים מכוונים אותי לעשות דברים גדולים יותר. כמו מאטיס!"

למראה הצורות המקושקשות על הדף פרצתי בצחוק. הוא לא היה צייר מוצלח. אני חושב שכדאי לו לחפש ייעוד אחר.