השנה בימי בין המצרים קיבלנו תזכורת שימים אלו אינם מתמצים רק בשאלה האם מותר להסתפר, להתגלח ולשמוע מוזיקה, אלא יש בהם תוכן פנימי עמוק שמלווה אותנו מזה אלפיים שנה, וביתר שאת בחמישים השנים האחרונות.
פעם אחר פעם המציאות מאלצת אותנו לזכור את ייעודנו. אנו חזרנו ארצה אחרי אלפיים שנות גלות כדי להיות אור לגויים, חלוצים לפני העולם כולו לקריאה בשם ה' אחד ושמו אחד במקום שבו בחר לשכן שמו שם.
באותו זמן עומד מולנו ציבור שמנסה להעביר לעולם כולו מסר של שנאה וטרור. ציבור שמנהיגיו לא מוכנים לגנות מעשי רצח במקום הקדוש, אבל יקראו ליום זעם במאבק נגד צעדי ביטחון נדרשים המסומלים על ידי המגנומטר.
לאחר שהעמדנו עובדות אלו לנגד עינינו, מכאן נוכל להניח את שני קווי הפעולה מחויבי המציאות בעת הזאת.
בראש ובראשונה מלחמה בלתי פוסקת, חסרת כל סובלנות, לאלימות ולהסתה. על כוחות הביטחון לתת מכה בלתי פרופורציונית לכל גורמי השיסוי, שנותנים לגיטימציה כלשהי לטרור. עלינו לתת את כל הגיבוי שבעולם לכוחות הביטחון והמשטרה המגינים עלינו בגופם ובחייהם.
קו הפעולה השני הוא הניסיון להחזיר את החיים בהר הבית למסלולם, כולל השקט ששרר בהר בשנתיים האחרונות מאז שהממשלה הוציאה את התנועה האסלאמית הצפונית מחוץ לחוק וגירשה מההר את המוראביטון והמוראביטת.
פיתוי גדול עומד בפני היהודים הצדיקים שעולים להר בקדושה ובטהרה ובמסירות נפש, לנצל את העת הזאת להשיג הישגים במאבק. אין צורך לומר כי המאבק לחופש, לזכויות אדם ולתפילה ליהודים בהר הבית הוא מהמאבקים הצודקים ביותר בדורנו, ואנו ננצח בו כי הצדק איתנו. אבל ברגעים אלו, כאשר הרחוב הערבי מחפש תירוצים לאלימות, אינני בטוח שזה הזמן לנסות "לגנוב עוד איזה סוס", גם אם מדובר בסוס של מוחמד.
דומני שהשינוי בהר צריך להיעשות בשום שכל על ידי הממשלה בתהליך טבעי, אבולוציוני וחוקי, ולא תוך ניצול מצב רגיש ומסוכן.
ח"כ יהודה גליק
הליכוד