בקהילות ישראל בארץ ובתפוצות ישנם כמה שירים שמושרים במנגינות ידועות. אחד המפורסמים שבהם הוא "דוד מלך ישראל חי וקיים".
הכמיהה לדוד המלך, "דוד בן ישי עבדך משיחך", הפכה במרוצת הדורות הארוכים בגלויות השונות לבקשה, תפילה וציפייה, בדומה לחזרה לציון וירושלים. זהו רצון שהחיה אותנו כעם בתוך הרדיפות, הפרעות, הרציחות והשואות, והוא הוא אותו רצון לשיבה לטבעיות הבריאה שבה חיינו בעברנו כאשר דוד מלך ישראל, משיח ה', היה זה שהנהיג את חיינו.
הגמרא מגדירה את דוד המלך כ"עדינו העצני", מלך שהתברך בשתי תכונות לכאורה הופכיות: כשהיה יושב ולומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. שתי תכונות אופייניות לעם ישראל כשהוא בארצו, שמחד כוחו ברוחניותו, "ישראל באומות כלב באיברים", ומאידך הוא עם שיוצא למלחמה כאשר נדרש לכך ומכלה את אויביו לפי חרב.
תופעת קיבוץ הגלויות שאנו עדים לה במאה וחמישים השנים האחרונות, כאשר יהודי העולם באופן משיחי שלכאורה איננו רציונלי עוזבים את מקומות מגוריהם, שפתם, תרבותם ומנהגיהם, לפעמים בכפייה ולפעמים ברצון, ושמים פעמיהם לארץ אבותיהם, היא כל כך יוצאת דופן עד שחז"ל הגדירו אותה באומרם "גדול יום קיבוץ גלויות מיום שנבראו בו שמיים וארץ".
ואכן, המשיכה המשיחית הטבעית הזאת לארץ הקודש, ארץ ה', התבררה כהצלה הריאלית הגדולה ביותר בתולדות האנושות, לעם שכמעט אבד על ידי רציחות והתבוללות וקם לתחייה, עוזב את רוסיה, אוקראינה, מרוקו, אתיופיה, תימן, צרפת, ארצות הברית, עירק ועוד, ומתקבץ באופן משיחי ריאלי לארצו הישנה והמשמימה, לשפתו שכמעט אבדה, לאמונתו ולתורת אבותיו.
היה זה דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, שאמר שמי שאיננו מתייחס לשיבת ציון בדורות האחרונים באופן משיחי - איננו ריאלי. לעומתו, כל המנהיגים בדור האחרון שעזבו את דרך האמונה, החזון והריאליות ונצמדו לפתרונות הרציונליים שהציעו אומות העולם - נעלמו מדרך חיינו, והציבור לא נותן בהם מבטחו.
הדוגמה הבולטת ביותר היא אביגדור ליברמן, שעלה לארץ באופן משיחי ריאלי, וכל עוד דבק בדרך החזונית-אמונית-משיחית וגם ריאלית, זכה לתמיכה גדולה בעם. אולם ברגע שדבק בדרך הרציונלית של העיתונאים העכשוויים החכמים כביכול, איבד את העם והתמיכה בו הולכת ופוחתת. זו רק שאלה של זמן עד שייעלם ממפת המנהיגות הפוליטית בישראל.