בדרך כלל מלומדים אינם מומחים, כפי שמכנים אותם, כי מומחים יודעים לא רק לאבחן בעיות אלא גם לרפא אותן (כמו רופא מומחה או מהנדס מומחה למנועי דיזל). מלומדים במדעי הרוח והחברה אולי יודעים משהו על תחומי לימודיהם, אך איש מהם איננו יודע לרפא מחלות, למרות התהדרותם בתואר מומחה.
לאחר הסתייגות זאת, שמחייבת כל פונה וחוקר לפנות למומחים לפוליטיקה או לניהול, אני משיב בצנעה ובענווה שאם אנחנו צריכים ללמוד מן ההיסטוריה, שזהו תחום עיסוקי, כל אימת שנעשה ויתור נדיב לערבים או למוסלמים, הם תמיד פירשו זאת כחולשה ולכן דרשו עוד לבלי שובע.
שלושה אבות טומאה קמו מצידנו, שנכנעו למאוויי לב ועשו את הוויתורים המיותרים והמפתיעים בעיני הערבים: משה דיין, שמנע פגיעה "אקראית" בהר הבית ב‑1967 ועמד על הנפת דגל הווקף ולא דגל ישראל על ההר; יצחק רבין, שנתן מעמד לא דרוש ומזיק לירדנים בחוזה השלום של 1994, ועתה הם ניצבים בראש המגנים אותנו; ואריאל שרון, שמסר את עזה ללא תנאי והביא עלינו את עליית החמאס, על שלוש מלחמותיו נגדנו, והנהגת ההסתה בהר הבית.
הלקח: אימוץ מדיניות פחות רופסת ועמידה איתנה עליה, הנפת דגל ישראל כדי להבליט את ריבונותנו וחלוקת זמני תפילה עם המוסלמים. לא ייתכן כי מי שתובעים בלעדיות ושוללים את זכותנו לחלוטין ייהנו ממלוא הזכויות והעדיפויות, ואילו אנו הפשרנים, שמוכנים גם להכיר בזכות האחרים ולהתחלק איתם, נודר לחלוטין.
הודעה על מדיניות עקבית, נחושה, הוגנת, שוויונית וחלוקתית, ועמידה בתוקף עליה, אמנם תוליד זעם ומהומות, אך ברבות הימים אפשר יהיה לאוכפה. אין לפחד מזעם אסלאמי, כי כבר היום הוא מתפרץ נגדנו, ואם נוותר עוד הם לא יכבדו אותנו אלא יבוזו לנו על רפיסותנו. לטווח הרחוק הצדק עמנו, לא עם אונסק"ו.
פרופ' רפי ישראלי
מזרחן ומומחה לאסלאם