לא פשוט להיות מתנחל במדינת ישראל בשנת 2017. הדעות לגביך נעות בין אידיאליסט וציוני לפושע ומפקיר את ילדיו.
לא פשוט להדליק את הפלאפון במוצ"ש ולהבין שזה היה כ"כ קרוב אליך ולמשפחתך. לא פשוט לעבור בכל יום, כל כך הרבה כפרים בדרך לבית שלך ולהבין שבכל רגע נתון יכול לקום אחד מיני מאות אלפים מהם ולגדוע משפחה שלמה.
לא פשוט להיות מתנחל באופן כללי, אבל הכי קשה זה להיות תושב יו"ש אחרי פיגועים רצחניים, דוגמת זה בליל שבת האחרון. המחשבה שמכל כפר שבאזור מגוריך, עלולה לצאת חיית פרא שתגדע את חייהן של עוד משפחות, מדירה שינה מעיניי. הדיסוננס גדול מאוד, מצד אחד פסטורליה, שקט, קהילות טובות וילדים מלאי שמחה. מצד שני, אינסוף כפרים מסביב ופוטנציאל רוע והרג אינסופי.
אחרי כל פיגוע שכזה, אני מקבל טלפון מההורים המודאגים שלי "איציק, מה יהיה?", הם שואלים אותי כאילו אני זה שאחראי על אותם מרצחים נתעבים, וממשיכים "די, מספיק. תבואו לגור בתוך מדינת ישראל, אנחנו לא יכולים עוד לשאת את המתח הזה".
האמת, אפשר להבין אותם, כל הורה נורמאלי ידיר שינה מעיניו, כאשר בני משפחתו מתגוררים באיזור רווי שנאה שיופיו מסתיר את הסכנה האורבת.
אז למה לי ''להתנחל"? מה גורם לכל אותם ה"מתנחלים"/ "מתיישבים", הגדרה התלויה תפיסת עולם, לגור באותו איזור מסוכן?
אז בניגוד לאופן שחלק מהאנשים אוהבים לצייר אותנו, לא באנו ליהודה ושומרון בגלל מצוקת הדיור. לא אכחיש, אפשרויות הדיור ביו"ש הרבה יותר שפויות מאשר במרכז, ובכל זאת, האם יעלה על דעתו של מישהו שבנאדם יסכן את חייו ואת חיי משפחתו, בשביל לחסוך בשכר דירה?!
גם הקהילתיות המדהימה, האנשים הערכיים, הנוף עוצר הנשימה, הטבע המדהים והבתולי, אין ביכולתם להניח את הדעת נוכח הסיכון הגדול הטמון באיזור שאזרחיו הם חלק ממדינת ישראל, אך ביום יום מרגישים כאילו הם חיים בכלל במדינה אחרת.
בעידן של מסרים קצרים ושיח רדוד, קשה להתחיל לדבר על אידיאלים. בסוגייא הנוכחית, פשוט אין ברירה. ראשי ההתיישבות וגם אנו, המתנחלים הצעירים, מבינים מיהו הצד השני ומהי מהותו האמיתית של הסכסוך ארוך השנים. זהו סכסוך דתי הלבוש בחליפת "סכסוך טריטוריאלי" אשר החל הרבה לפני שידענו להחזיק רובה או לעצור אנשים במחסומים.
כבר ב-1929 שחט המון ערבי מעל מאה יהודים בחברון משום שלטענתם היהודים ערערו על הסטטוס קוו בכותל. 9 שנים לפני כן, אירעו מאורעות דמים בגליל וגם ביפו. אם אמשיך, היריעה תקצר והסיפורים לא ייפסקו.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שאויבנו לא מצליחים להשלים עם נוכחותנו בארץ ישראל בכל מסגרת והיקף שהוא. מתוך זה אנו מבינים כמה חשובה הנוכחות שלנו, בכל מקום, וודאי ביו"ש. כיום, 50 שנה לאחר חזרתנו לשטחי אבותינו, האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון מונה קרוב לחצי מיליון אנשים.
אויבנו רואים זאת מהצד וחושבים שאכזריותם תגרום לנו לארוז את חפצינו ולנדוד למקום אחר. המענה שלנו הוא לגדול ולהתפתח, לגרום לאוייבנו להבין שמדובר בעובדה מוגמרת. עם עובדות – קשה להתווכח.
אנחנו לא חיים באופוריה, את הדלת אנו מקפידים לנעול, לא מוותרים על סורגים, את הרכב מיגנו מאבנים, לרוב היישובים יש גדרות ומצלמות וכמעט כל אחד מאיתנו נושא רובה או אקדח. אנחנו נזהרים בדרכים ומקפידים על אמצעי זהירות. עם זאת, אנו דואגים להתפתח, פיזית ורוחנית, מטפחים קהילות למופת ומגדלים את ילדינו עם הרבה שמחה ובעיקר אהבה.
בסופו של דבר, יבינו גם ראשי המדינה שאנחנו פה כדי להישאר וייאלצו לעשות את המעשה המוסרי ביותר – לספח את שטחי יו"ש בהם יש יהודים, לתחומי מדינת ישראל.
עד אז, נמשיך לבנות ולהתפתח, להביא ילדים, לגדול ולהבהיר לאויבנו שאכזריותם לא תניס אותנו. הרי כבר נכתב בתורה "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל".
הכותב הוא תושב גוש טלמונים הסמוך לחלמיש