תמונה משפחתית - ביקורת טלוויזיה

אברהם שפירא, סטודנט שנה א' לקולנוע, חווה את פינוי בית משפחתו בעמונה דרך עדשת המצלמה.

חגית רוזנבאום , ד' באב תשע"ז

הרבה צעקות, הרבה אהבה. מתוך 'זה היה ביתי'
הרבה צעקות, הרבה אהבה. מתוך 'זה היה ביתי'
צילום: יח"צ 'כאן' , מתוך הסרט

לא בכל יום זוכה סטודנט לקולנוע בשנה א' שסרטו יוקרן בפריים טיים של ערוץ ציבורי.

לא בכל יום הוא גם זוכה שהערוץ יבקש ממנו ליצור סרט נוסף שישודר אצלו. לאברהם שפירא, תלמיד השנה הראשונה בבית הספר לקולנוע 'תורת החיים', זה קרה. וכדי להוסיף עוד קצת פלפל לתוך הסיפור, נגלה שהערוץ הציבורי המדובר הוא 'כאן' – תאגיד השידור החדש, ושפירא עצמו הוא תוצרת הגבעות פר-אקסלנס, כולל פאות ארוכות, מגורים ביצהר ושייכות מובהקת לתלמידי הרב יצחק גינזבורג.

שפירא (22), נשוי ואב לשניים, בסך הכול חיפש רעיון לתרגיל שהתבקש להכין לקורס. כשהוא הגיש את החומר שצילם במהלך פינוי הוריו ושמונת אחיו ואחיותיו מהבית בעמונה בחורף האחרון, המורה אופיר טריינין קבע בלי היסוס: "זה - לטלוויזיה". טריינין, במאי דוקומנטרי חילוני תל-אביבי ותיק, יצר את הקשר עם 'כאן', והם העניקו לשפירא את המשאבים הדרושים להפיכת התרגיל לסרט דוקומנטרי באורך מלא. השבוע (ג') שודר הסרט 'זה היה ביתי' בתוכנית 'זמן אמת' ב'כאן', והוא זמין כעת לצפייה דרך אתר הערוץ.

בניגוד לאסוציאציה החזקה שמעלה שם הסרט, שפירא מסביר שמבחינתו פינוי עמונה עצמו אינו מרכז הסיפור. הוא ביקש להעביר לצופים משהו יותר עמוק מאשר עוד כמה סצנות קורעות לב, שמקומן אגב לא נעדר מהסרט. "רציתי להראות שיש פה ציבור שיש לו ערכים. יש ציבור שלם שמכירים אותו רק דרך סיסמאות ואמירות פוליטיות. דווקא דרך המשפחה הזאת מכירים יותר את העומק של הדברים, על מה זה יושב".

משפחה של קצוות

המשפחה המדוברת, הוריו ואחיו של שפירא, אינה שגרתית בעליל בהקשר הערכי. הקצוות האידיאולוגיים של ציבור המתיישבים נפגשים בה בכל רגע נתון ויומיומי, החל מההכנות לשבת וכלה ביציאה משפחתית לחיק הטבע, כפי שמתעד הסרט. האב הוא מתניה שפירא, סמנכ"ל מועצת יש"ע, איש ממסד מובהק ואיש עשייה שמושך בחוטים מאחורי הקלעים ונחשף לראשונה מול המצלמות. "הוא עשה את זה בשבילי", מודה לו שפירא.

מול האב, שתמך במתווה ההעתקה של עמונה ושמתנגד נחרצות לפעילות של נוער הגבעות שעליהם נמנים בניו ובנותיו ומזדהה עמוקות עם מדינת ישראל, צה"ל והדגל הכחול-לבן, ניצבת האם ריקי, שעמדותיה הפוכות בתכלית, ובעקבותיה גם שורת הילדים. בימים הדרמטיים של טרום העקירה מעמונה וגם במהלכה, מתעדת מצלמתו של שפירא את כאב הפרידה מהבית שבו התגוררה המשפחה עשרים שנה, אבל גם את התסיסה האידיאולוגית בבית, שצפה מול כל סוגיה שעל הפרק: החל משאלת המתווה והמאבק, ועד לשאלה האם ומה לומר לחיילים שנכנסים כדי להוציא אותם מהבית.

איך ההורים הסכימו לחשוף על המסך את הוויכוחים הנוקבים שמתרחשים בבית פנימה?

"אמא שלי הסכימה די מהר. היא הבינה את החשיבות בהצגת כל עולם הערכים שלנו, להראות מה קורה, את הלבטים. לאבא היה יותר קשה, בסוף הוא הסכים".

יש סצנה קשה שבה אביך משבח את צווי ההרחקה המנהליים, כשנגד חלק מהילדים שמולו הוצאו צווים כאלה. איך אתם חיים כמשפחה את הדואליות הזאת?

"אנחנו חיים את זה מאוד בטוב", מפתיע שפירא, "אנחנו משפחה מאוד בריאה. זה קשור עוד לסבא וסבתא, הרב משה ורבקה שפירא. אנחנו יכולים לדון, כולל צעקות, האשמות ודיונים קשים, אבל אני חבר טוב של אבא וכולנו חברים במשפחה. יודעים לשים את הדיונים בצד, ומאידך כיף לנו להתחדד אחד על השני. יש חילוקי דעות אבל זה לא מפריע בכלל לקשר ולאהבה".

אתה עצמך גם חלק מהמשפחה, נולדת וגדלת בעמונה ובעצם גם אתה נעקר מהבית. לא היה לך קשה להתנתק מהסיטואציה ולחוות אותה רק מאחורי המצלמה?

"יש מחשבה שהמצלמה מפריעה, הופכת דברים ללא אמיתיים. זה נראה כאילו אני כבן משפחה לוקח צעד אחורה ומצלם, כאילו אני גורם מבחוץ. אבל אנחנו הרגשנו, משני צידי המצלמה, שהצילום רק חידד לנו את הדברים, חיבר אותנו למציאות. לי אישית זה עזר להתחבר ולחוות את האירוע הרבה יותר טוב, כי בלי הצילום הייתי יותר אדיש, פחות מעורב. לא הרגשתי חלק מהמאבק כי לא הזדהיתי עם כל הסיפור של המתווה. דווקא המצלמה הפכה אותי ליותר אקטיבי".

מה תהליך התיעוד של הפינוי עשה למשפחה?

"זה מאוד חיבר אותנו. זה גרם להרבה שיח והסתכלות לאן הולכים ומה עושים. בלי המצלמה זה לא היה קורה. יש למשל ריאיון עם אמא שלי קצת לפני הפינוי, שאני שואל אותה מה יהיה איתה ועם כולם אחרי הפינוי. הושבתי אותה ממש באמצע כל הבלגן והמתח לדבר על זה. אחרי הריאיון היא אמרה לי 'אני חייבת לך'. כי פתאום פתחתי אותה, היא הייתה חייבת לשבת עם עצמה ולתת תשובות בתוך המרוץ המטורף הזה. פתאום היא קלטה שאין לה יותר בית, והצליחה להתבונן במציאות בצורה יותר מכוונת".

"למה אתה שונא ערבים?"

אחוזים גבוהים של זמן מסך מקבל אחיו בן ה‑15 של שפירא, אריאל. יחד עם חבריו בנוער היישוב, הם מקימים סוג של מבנה ארעי על אדמת עמונה לאחר שהיישוב נהרס. המצלמה מתעדת את העשייה הנלהבת של הנוער, שהוריו מצטופפים וכואבים בינתיים במדרשה בעפרה, וחושפת תוך כדי את הקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר שהתגבש אצלם. "הם מביאים בשורה של הדור החדש. יש נוער שרוצה שכל ישר, דברים אחרים. זה בא על גבי האידיאולוגיה של ההורים, לא במקום", מדגיש שפירא, "אבל יש חילוקי דעות. קצת נמאס לנוער הזה מהמורכבויות וכל החשבונות שהדור הקודם עושה כל הזמן. כך למשל בסוגיית המתווה, שבתחילת הסרט מתועדת אצלנו בבית כפיצוץ של ממש". הנוער, מסביר שפירא, לוקח את הבסיס הערכי של ההורים צעד קדימה ומממש אותו. "כל אנשי עמונה רוצים לחזור הביתה, אבל בני הנוער עושים את זה. יש להם את האפשרות, את הרעיונות. חלק מהתושבים קצת התייאשו מזה".

שפירא מספר כי הוא הופתע מהנוכחות הבימתית שגילה אצל אחיו הצעיר, שמייצג את רוחו של אותו נוער, וגם מהאמירות והתשובות שסיפק לשאלות נוקבות כמו "למה אתה שונא ערבים?" או "מה זה לנקום?". "אחת העובדות הבכירות ב'כאן' שצפתה בריאיון איתו, שלא נמצאת בדיוק בצד הימני של המפה, הקשיבה להסבר שלו שהוא שונא ערבים כי הם אויב, כי הם מזיקים לנו, ואז אמרה לעצמה 'מה שנכון, נכון'", מחייך שפירא.

האחיזה של שפירא במצלמה לא החלה בשנה האחרונה. כבר לפני כן תיעד אירועים אקטואליים באתר 'הקול היהודי' והוא גם מצלם את סרטוני הסאטירה של חבורת 'צבר'. מאידך, הוא עצמו סולד מהופעה מול המצלמה, ורק בקושי רב שכנע אותו הצוות ב'כאן' לבצע הבלחות קצרות בסרט הנוכחי.

אתה לא נראה בדיוק כמו דמות שמתחברת עם טלוויזיה ומסך. למה בחרת לעסוק בתחום הזה?

"אני חושב שזו אחת הזירות החשובות כיום. היום הדרך לדבר עם אנשים היא באמצעות סרטים. אנחנו רוצים מאוד לתקשר עם עם ישראל, שלא מספיק מחובר למה שאנחנו מאמינים בו, לערכים של תורה, התיישבות, מדינה יהודית. דרך סרט כזה, למשל, אתה מכיר את האנשים, מבין מה עובר עליהם, לומד מה מניע אותם, רואה אותם אנושיים ורגישים. יש להם עולם ערכים שלם שהם חושבים עליו וחיים אותו. היה לי חשוב להביא בסרט את המציאות כמו שהיא, להציג את כל הכיוונים, לא להסתיר אידיאולוגית שום דבר, גם אם קשה למישהו לשמוע את זה. אני הבאתי את הסיפור, את כל העובדות, את האנשים. עכשיו תחליטו אתם אם אתם מתחברים לזה או לא".

שפירא כאמור כבר עובד על סרט נוסף שהתבקש ליצור בעבור 'כאן'. החוויה שלו מהעבודה האינטנסיבית המשותפת בחדרי העריכה עם אנשי מקצוע שרחוקים ממנו אידיאולוגית, הייתה באופן לא צפוי חיובית. "נוצר הרבה אמון בשעות הרבות שהיינו יחד", הוא מעיד. ואולי החיבור הזה שווה סרט בפני עצמו.