להפוך את גוש קטיף לסיפור ישראלי

הזיכרונות הצרובים בנו המתיישבים, חייבים להפוך לקרקע שתצמיח ערכים ושיח ישראלי אחר, בהשראת רוח גוש קטיף

הרב קובי בורנשטיין , ד' באב תשע"ז

גוש קטיף
גוש קטיף
פלאש 90

באחת מהכשרות ההדרכה של מרכז קטיף וצפון השומרון, אמרה לי אחת המדריכות: "גוש קטיף זה סיפור חיי. זר לא יבין זאת. מדוע שאשתף אותו עם אנשים אחרים שלא יוכלו להבין אותי כלל וכלל ?".

עניתי לה שכדי לענות על שאלה נוקבת זו, כמו יהודי טוב אני רוצה להוסיף שאלה נוספת. האם המוטיבציה לכך היא רק הרגש האותנטי שלנו שלא לתת לסיפור ההתיישבות של גוש קטיף לשקוע בתהום הנשייה של ההיסטוריה, או שאפשר להרחיב את הסיפור למעגלים נוספים? ואולי אם נהיה חריפים ובוטים יותר, נשאל את עצמנו - האם עבדי העבר אנחנו?

בכל מלאכת הזיכרון של גוש קטיף עומדים מולי דברים שאמר לי הרב יהושע שפירא בשמו של הרב גינזבורג: "השוקע בעבר הרי הוא עבריין!". ומצד שני, בוודאי שבימים אלו של תמוז ואב אנו יודעים שבזכירה סוד הגאולה.

בשבילי, כמי שזכה לגור בגוש קטיף, הזיכרון מאוד ברור: לחש הגלים ושיח הדקלים הצמיח בתוכי כוחות מיוחדים מול אתגרים ייחודיים. האווירה החקלאית, השפה האמונית והאופי הקהילתי הגושי יצרו דרך ייחודית שבאה לידי ביטוי גם בחיי היומיום וגם בדרך ההתמודדות עם אתגרי מתקפת הטרור, ולאחר מכן עם גזירת הגירוש.

אבל זהו הזיכרון האישי שלי ושל חבריי תושבי הגוש. מה הופך את תמונות העבר שלי לזיכרון שרלוונטי לעתיד הישראלי? אם הסיפור של גוש קטיף יישאר רק הסיפור הנוסטלגי שלי ושל חבריי, האם אין זו שקיעה בעבר - ב"עבריינות"?

עברו רק 12 שנים. זהו איננו טווח זמן ארוך מספיק בשביל לקבל פרספקטיבה טובה. אני מרגיש שהופקד בידינו זרע יקר שעלינו לנצור אותו עד שיגדל ויעשה פרי. מהו הפרי? אינני יודע. אצטרך להמשיך ולטפח אותו עד שיגיע זמן בישולו ואדע מה טעמו. בינתיים אנחנו צריכים להכין לו מצע פורה כדי שיוכל לעבור מחממת הזיכרון האישי אל שדה התודעה הלאומית.

באופן טבעי נרפד אותו במילים כמו התיישבות וכיסופים, חלום ציוני ומימוש מצוות יישוב הארץ, וזעקת האדמה שתלשו ממנה את בנייה. את כל אלו ניקח איתנו. אבל לא רק אהבה יש כאן. שברי הבתים חתכו את בשרנו, שתילים שיבשו שרפו את ליבנו, והתווספו כאן מילים כמו כאב ואכזבה, עיוורון וקשיות לב, פקידי ממשל אטומי עיניים ואנשי תקשורת מסלפי מציאות. מערך ביצועי שהזדרז להרוס ולנתוץ, אבל לא היה מסוגל לבנות ולנטוע.

מעוף הציפור בשמי הארץ יוסיף לנו חומרים נוספים. 22 קהילות חדשות שהביאו את רוח גוש קטיף לכל רחבי הארץ, מספרות סיפור של אמונה נחושה, של קהילתיות מחבקת ושל יכולות מיוחדות לשוב ולצמוח. כל המרכיבים הללו הם חומרים הכרחיים להמשך צמיחת זרעי הזיכרון של גוש קטיף, אבל אם אנחנו אכן רוצים שזרעי מורשת הגוש יצמחו בשדה הישראלי, אנחנו צריכים להוסיף למרכיבים אלו חומרים נוספים.

הימים המטלטלים של גוש קטיף הציבו מולנו מראה שבה נבהלנו לראות מה נורא המקום שאליו יכולה לדרדר אותנו מחלוקת. שנאה ואטימות לב הגביהו בינינו חומות עבות. וכשהלב אטום, איננו מסוגלים לשמוע איש צרת רעהו. כשהליבה המשותפת שלנו מיטשטשת, אנו הופכים לעדרים עדרים.

לא מדובר כאן על אחדות מתייפייפת, מטשטשת ומזויפת. יש בתוכנו מחלוקות נוקבות. גוש קטיף חשף אותן במלוא עוצמתן, והן ממשיכות לבעבע כמעט כל שבוע. כוונתנו ליכולת לנהל את המחלוקות הקשות מתוך אחריות לאומית. האחריות להביא מצד אחד את האמירה שלי בשיא הבהירות והחדות שלה, להיאבק עליה ולנסות לקדם אותה. ובד בבד, האחריות לשמור על המרכיבים המחברים בינינו ומאפשרים לנו לראשונה לאחר אלפיים שנה להתמודד שוב עם האתגר הענקי של מדינה. אתגר הדורש לחבר יחד מגזרים שונים לישות חיה אחת.

רוח גוש קטיף קוראת לנו לעשות זאת לא רק בשם השיח הליברלי-דמוקרטי-מערבי, אלא גם מהרגש הטבעי של "אנשים אחים אנחנו" ומהמקום האמוני של רוח ה' אשר על האומה בכללה.

זוהי הדרך שנצרבה בתודעה הישראלית בתקופת המאבק על גוש קטיף. ברגעים הקשים והכואבים זו הייתה חגורת הביטחון שמנעה מאיתנו להידרדר למלחמת אחים. זו הייתה המקפצה שאפשרה לנו להפוך את המכה הכואבת לתנופה שסודקת חומות ופותחת לבבות.

מהמקום הזה בחרנו, אנשי המרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון, להקדיש את כנס קטיף לנושא אחריות לאומית. אנו מאתגרים את עצמנו לצאת מהחממה שלנו אל הסוגיות והצמתים השונים בהן החברה הישראלית מאותגרת בתחום האחריות הלאומית.

כשם שרצינו שהציבור בכללותו יפתח את ליבו לשמוע את הקול שלנו, אנו פותחים את עצמנו לשמוע את הקולות השונים הקיימים בחברה הישראלית. לא קל לנו הדבר, הרי זהו זיכרון כל כך נוכח ואישי. ואף על פי כן אני שואל את עצמי, האם זהו רק זיכרון חיי? או שאני רוצה לשים אותם בתוך מעגל רחב יותר? האם אכן זו הדרך?

12 שנים הן טווח קצר מכדי לדעת את התשובה. אבל הרי אנחנו מאמינים בני מאמינים שלא מפחדים מדרך ארוכה. נמשיך להשקות ולטפח את הזרעים של גוש קטיף, ונמתין בסבלנות לראות מה יהיה בסופה.

הכותב הוא מנהל התוכן במרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון שבניצן