המסמכים כבר נמצאים

אישור עסקת רכישת בית המכפלה סבל מסחבת בלתי נגמרת של המנהל האזרחי, עד שלרוכשים נמאס והם החליטו להיכנס לבית.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ד' באב תשע"ז

איש מהערבים החתומים על המסמכים לא הגיש התנגדות לרישום. בית המכפלה
איש מהערבים החתומים על המסמכים לא הגיש התנגדות לרישום. בית המכפלה
ללא קרדיט צילום

1

כאשר שמעתם ביום שלישי השבוע על 15 המשפחות שנכנסו לבית המכפלה בחברון, בטח שאלתם את עצמכם באיזו שנה אנחנו.

הרי משפחות יהודיות שנכנסות לבית המכפלה בחברון זה בכלל סיפור משנת תשע"ב, שאז גם נגמר בפינוי של המתיישבים בכוח. אלא שהפעם יש סיכוי שהתוצאה תהיה שונה בעקבות התפתחות משפטית מפתיעה שחלה לפני כחודשיים, ואשר משנה את התמונה כולה. אבל ברשותכם נתחיל בהתחלה.

בניסן תשע"ב (אפריל 2012) נכנסו המשפחות היהודיות לבית, ובמקביל העביר פרקליטם של הרוכשים, עו"ד דורון ניר-צבי, את מסמכי הרכישה לגורמים המוסמכים במנהל האזרחי. מאחר שביהודה ושומרון לא מספיק לחתום עסקת מקרקעין, צריך גם היתר כדי לבצע אותה, הוגשה במקביל לכניסה לבית בקשה להיתר עסקה. שר הביטחון ברק החליט שיש לפנות את המשפחות היהודיות, אך ההליכים לאישור הרכישה החלו.

המסמכים הוצגו למנהל האזרחי, אך משפטני המנהל החליטו שאי אפשר לקבל אותם כמו שהם. המשפטנים טענו שמכיוון שהקרקע שעליה בנוי הבית מעולם לא הייתה רשומה בטאבו אי אפשר לאשר סתם כך את הרכישה. במקום זאת יש לבצע הליך שנקרא "רישום ראשון", הליך סבוך ומורכב שנמשך בדרך כלל זמן רב. המתיישבים קיבלו את הדין, למרות שההצדקה המשפטית של ההחלטה הייתה קלושה, ופתחו בהליך של רישום ראשון. בשלב זה החלה סחבת מצד המנהל האזרחי, כאשר הטענה החוזרת ונשנית הייתה שהרוכשים לא העבירו את מלוא המסמכים. הסחבת נמשכה עד שבחודש דצמבר 2015, לפני כשנה וחצי, הודיעה הוועדה לרישום ראשון שהיא עוצרת את ההליכים, וזאת בטענה שבתיק הרכישה לא נמצאו המסמכים המקוריים הדרושים או העתקים נוטריוניים שלהם.

הרוכשים ערערו לוועדת העררים הצבאית, ופסק הדין שנתנה הוועדה לפני חודשיים והגיע לידי 'בשבע' הוא לא פחות ממדהים. את פסק הדין כתב חבר הוועדה, פרופ' חיים זנדברג, ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, זה מפני שפרופ' זנדברג היה מועמד אך לפני חודשים ספורים לכהונת שופט בבית המשפט העליון. פרופ' זנדברג, משפטן מוכר ומוערך מאוד בישראל ואחד המומחים הנחשבים ביותר לדיני קרקעות, ובמיוחד ביו"ש, פסל את החלטת הוועדה לרישום ראשון לעצור את ההליך.

חלק מהנימוקים הם משפטיים, ומעניינים בעיקר משפטנים, אך הנימוק המרכזי הוא המדהים מכולם. "בתיק הוועדה מצויים מסמכים שנראים לכאורה בעלי משקל ראייתי נכבד, וסותרים את קביעת הוועדה כי אין בפניה מסמכי מקור או אישורי העתק נוטריונים שנעשו כדין של מסמכי מקור", כותב זנדברג. בעברית של לא משפטנים הוא אומר: ועדת הערר אמרה שהרוכשים לא הציגו מסמכים מקוריים או מאומתים? בתיק דווקא יש מסמכים כאלו, שוועדת הערר התעלמה מהם.

פרופ' זנדברג מודע לסתירה שבין קביעת ועדת העררים שקיים חוסר במסמכים, ובין הימצאותם של המסמכים בתיק הוועדה, ומציין שהוא איננו קובע כיצד הגיעו המסמכים לתיק הוועדה. למרות זאת בפסק הדין הוא דורש מהוועדה לחדש את הליך הרישום ולדון באותנטיות של המסמכים בתיק ובתוקף שלהם. בין היתר מציין זנדברג כי ישנן אכן טענות שחלק מהמסמכים זויפו, אך מנגד איש מהערבים החותמים על המסמכים לא הגיש התנגדות לרישום.

פסק הדין התקבל בוועדת העררים פה אחד, ומאז קבלתו חלפו כאמור חודשיים. למשפחות היהודיות כבר נמאס לחכות והן נכנסו לבית. ייתכן שהגיעה העת, בעקבות הסחבת וההתמשכות המוזרה של ההליך שבה אשם ככל הנראה בעיקר המנהל האזרחי, לאפשר קודם כול את אכלוסו של הבית. את הליך בדיקת הרכישה ויצירת הרישום הראשון אפשר להמשיך לעשות במקביל.

2

המאבטח הוא רק תירוץ

משבר המאבטח היורה בירדן היה אירוע לא פשוט לישראל. הסיטואציה מורכבת יותר מהדרך הפשטנית שבה הציגו אותה רבים ביומיים האחרונים. נכון, בראייה אסטרטגית רחבה ירדן תלויה בישראל הרבה יותר מאשר להפך. מצד שני, כאשר יורדים לרמה הטקטית, האיום הפוטנציאלי המיידי על מלך ירדן מצידה של האוכלוסייה בממלכה, גדול בהרבה מהאיום הפוטנציאלי מישראל. המחשבה שאם רק נדע להעמיד את עבדאללה במקומו הוא ייאלץ להיענות לדרישותיה של ישראל באופן מיידי, היא מחשבה נאיבית. אם ירצה או לא ירצה, המלך תלוי להמשך שלטונו בהסכמתה הרחבה של האוכלוסייה לקיומו של השלטון הזה. הימים שבהם משטרים ערביים היו בנויים על כוח והפחדה בלבד עברו מהעולם סופית בשנת 2011.

לכן המחשבה שישראל יכולה הייתה להכריח את המלך עבדאללה לאפשר את הוצאת איש האבטחה הישראלי משגרירות ישראל בעמאן בלי כל תמורה היא פשוט לא מציאותית. מי שמכיר את הלך הרוחות באוכלוסייה הירדנית יודע שלו היינו מעמידים למשאל עם שתי אפשרויות, החזרת המאבטח לישראל על פי האמנה או העמדתו לדין והוצאתו להורג על פי דרישת משפחת המחבל הירדני, האופציה השנייה הייתה זוכה ל‑98 אחוזי תמיכה. הלך הרוח ברחוב הירדני הוא אנטי-ישראלי קיצוני, והשלטון הירדני לא יכול היום לצפצף על הרחוב, כפי שאולי אפשר היה לעשות במידה רבה יותר בשנים עברו.

ולמרות כל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שממשלת ישראל קפצה בשמחה רבה מדי על הסולם שהעניק לה האירוע הקשה הזה כדי לתרץ את הסרת המגנומטרים משערי הר הבית. דומה שלציבור הישראלי מגיעות תשובות כנות לשאלה מה משמעות המחיר הביטחוני ששילמה ישראל על החזרת איש האבטחה מירדן. מהירות פתרון המשבר מעלה חשש שוויתרנו מהר מדי, ושאולי לממשלת ישראל היה אפילו נוח לוותר. אולי בעצם נתניהו כבר רצה להסיר את המגנומטרים והמשבר עם ירדן היה רק תירוץ.

אני מניח שלא נקבל מגורמי הביטחון תשובה לשאלה מה הם אמצעי הבידוק המתקדמים האלטרנטיביים שמתכוונת ישראל להפעיל בהר הבית. צנזורה, אתם יודעים. אבל אם מחיר סיום המשבר מול ירדן הוא בסופו של דבר הפקרת חיי השוטרים ששומרים על הסדר בהר הבית, הרי שהשאלה האם המחיר הזה ראוי ומוצדק חייבת לעלות לדיון ציבורי.

3

פגעו בבית

יומיים לפני בר המצווה שלי, בשנת התשנ"ד, נרצח סמוך לרמאללה חיים מזרחי הי"ד, תושב היישוב שבו גרתי אז ואני גר גם היום. בר המצווה כבר לא הייתה מה שתוכנן חודשים ארוכים מראש. כחודש אחר כך נרצחה בידי מחבלים שלווה אוזנה הי"ד, שהייתה גננת ביישוב. שנים ספורות אחר כך נרצחו סמוך ליישוב איטה צור ובנה אפרים הי"ד, שכנים קרובים, חברים טובים, מהבית שמעבר לרחוב. וזו כמובן רק רשימה חלקית, השמות שנחרטו בזיכרון מתקופת נערותנו. אין מי שגדל וחי ביהודה ושומרון שלא מכיר מקרוב, או מעט פחות מקרוב, מישהו שנרצח בפיגוע. במובן מסוים, גם אם עצוב, זוהי מציאות חיינו בכל הארץ הזאת, ובמיוחד ביישובי יהודה ושומרון. ארץ ישראל נקנית בייסורים ובדם.

ולמרות זאת, כמתנחל מלידה ועד היום, פיגועים כמו הטבח המחריד שאירע בנווה צוף בליל השבת האחרונה הם במובן מסוים מזעזעים במיוחד. הפתגם "ביתי הוא מבצרי" מגיע אומנם מהתרבות האנגלו-סכסית, אך הוא מתאר תחושה אוניברסלית. ביתו של אדם הוא המקום שבו הוא מבקש לחוש מוגן ביותר, מוגן יותר מכל מקום אחר. התלמוד הירושלמי מעיד ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", ולכן בצאתנו לדרך אנחנו מברכים את תפילת הדרך. התחושה בבית אמורה להיות שונה. לכן, פיגועים רצחניים כדוגמת הפיגוע האחרון בנווה צוף, רצח דפנה מאיר בעתניאל, רצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר ופיגועים דומים אחרים, מזעזעים כל כך.

המחשבה שגם הבית, המרחב הפרטי, האישי והמוגן, הוא בעצם הרבה פחות מוגן היא מחשבה מערערת וקשה מאוד. נכון, יש כל מיני דברים שאפשר וצריך לעשות כדי להפחית את הסיכון, ועדיין.

אני מניח שכמעט אין מישהו שגר ביישוב ביהודה ושומרון שהמחשבות הללו לא חלפו בראשו מאז צאת השבת האחרונה. אלא שזו בדיוק מטרתם של המחבלים. לכן הדבר הנכון הוא גם בשבוע הזה לא להיכנס להיסטריה של התמגנות. זהירות – בוודאי, חשש מתמיד והיסטריה – ממש לא.

*** הפינה הכלכלית ***

מבט אל העני

אחת הסוגיות העומדות במרכז סדר היום הכלכלי בישראל היא סוגיית תחולת העוני. אם מסתכלים בהשוואה בינלאומית, תחולת העוני בישראל גבוהה בהשוואה למרבית המדינות המפותחות. כאשר מפנים את המבט פנימה, לתוך הנעשה במדינת ישראל, גם כאן רואים פערים גדולים. הפער הבולט בתחולת העוני הוא בין האוכלוסייה היהודית הלא חרדית ובין האוכלוסיות החרדית והערבית.

סקירה שפרסם השבוע משרד האוצר מנסה בשאפתנות לתת תשובה לשאלה עד כמה תחולת העוני הגבוהה באוכלוסיות הערבית והחרדית נובעת משיעורי התעסוקה הנמוכים בהן. או במילים אחרות: כמה תקטן תחולת העוני באוכלוסיות אלו ובכלל המשק, לו שיעורי התעסוקה באוכלוסיות אלו ישתוו לשיעורי התעסוקה במשק.

התשובה הפשטנית שאם שיעורי התעסוקה ישתוו תחולת העוני תשתווה היא שגויה, משום שהחרדים והערבים שונים משאר האוכלוסייה בעוד מאפיינים. למשל, גודל משק הבית (כלומר מספר הילדים), רמת ההשכלה, הרכב הגילים וכו'.

כדי שלא תנטשו את הטור בשלב הזה, נדלג על הדרך שבה ניסו באוצר לתת את התשובה, ונגיע מיד לתוצאה הסופית: אם שיעור התעסוקה בחברה החרדית והערבית ישתווה לזה של כלל החברה היהודית, תחולת העוני בישראל תצטמצם משמעותית. תחולת העוני של האוכלוסייה החרדית צפויה להצטמצם בכ‑11 אחוזים, ותחולת העוני של האוכלוסייה הערבית צפויה להצטמצם בשיעור משמעותי אף יותר של כ‑29 אחוזים. מנגד, תחולת העוני של כלל האוכלוסייה היהודית צפויה לרשום גידול מזערי, וזאת בשל העלייה בקו העוני. ובמבט כולל, הגדלת שיעורי התעסוקה אצל ערבים וחרדים תביא, כך מעריכים באוצר, לירידה של 4.1 אחוזים בתחולת העוני בכלל האוכלוסייה בישראל.

אגב העבודה שעשו באוצר בנושא העוני, הם הגיעו לעוד כמה מסקנות מעניינות. הסיכוי שיש לכם עבודה הוא הכי גבוה בגיל 37. בגיל הזה ממש גם מספר שעות העבודה הממוצע לעובד הוא הכי גבוה. הגיל שבו מגיע השכר לשעה למקסימום הוא, אגב, 57, עשרים שנה אחרי הגיל שבו אתם עובדים את מקסימום השעות.

אם יש לכם תינוק, ואתם גברים, הסיכוי שאתם עובדים הוא גבוה מהממוצע. אם אתם נשים, לא תופתעו לשמוע שהסיכוי שיש לכם עבודה אם אתם הורים לתינוק הוא נמוך מהממוצע. באוכלוסייה היהודית הלא חרדית שעות העבודה של נשים נמוכות משעות העבודה של גברים בכ‑6.5 שעות. פערים אלו נשמרים גם באוכלוסייה הערבית. באוכלוסייה החרדית הפער גדול אף יותר - קרוב לשמונה שעות. מי שלומדים עובדים כ‑10 שעות פחות ממי שאינם לומדים. באם מדובר בלימודים בישיבה הפער גדל ל‑17 שעות.

לתגובות: pyuter@gmail.com