"הכשרה לקויה של מצילים"

אלישבע בן זאב מסבירה את אסונות הטביעה בכל שנה ואיך אפשר למנוע את הטרגדיה הבאה.

חנה רוברטס , ו' באב תשע"ז

בריכת שחיה
בריכת שחיה
צילום: thinkstockphotos

למה יש כל כך הרבה טביעות מדי שנה? שוחחנו עם המצילה, אלישבע בן זאב, על הגורמים לאסונות אלה ושאלנו אותה מדוע המספר גבוה כל כך, ומה אפשר לעשות כדי למנוע טרגדיות בעתיד.

בן זאב היא מדריכת מצילים, מדריכת שחייה, ומצילה שהוכשרה דרך הצלב האדום האמריקאי.

לאחר עלייתה לישראל בשנת 2002, היא עברה את ההכשרה המקבילה בישראל, עבדה כמצילה בבריכות, ולאחרונה פתחה בית ספר לשחייה בגולן, שם היא מכשירה מצילים מטעם הצלב האדום האמריקני.

לפי מגן דוד אדום, מתחילת הקיץ היו 105 מקרי טביעה בסך הכל, ובהם 12 אנשים שטבעו למוות, 3 אנשים שנפצעו אנוש, 11 שנפצעו קשה, ו-79 שנפצעו בינוני או קל. נתונים אלה נכונים לתחילת השבוע, אך סביר שמאז המספרים עלו.

בתחילת החודש, ילד בן 9 טבע בבריכה ציבורית בבאר שבע, בשעה ששני מצילים השגיחו על השוחים. ביום שלישי, המשטרה עיכבה 2 מצילים ומנהל בריכה לאחר שקשיש בן 80 טבע למוות בקאנטרי קלאב בהרצליה.

מהי הבעיה העיקרית שאת רואה?

יש אינספור מקרי טביעה כל שנה בישראל, ויש ילדים שטובעים בגלל שההורים לא יודעים איך לטפל בילדיהם כשהם בחופים או בבריכות. אין פה מודעות, אין פה חינוך לבטיחות במים. ומעל הכל, המצילים בבריכות לא הוכשרו כראוי.

ואיך את יודעת שהם לא הוכשרו כראוי?

כי אני הוכשרתי כמצילה לבריכות. ואני עשיתי את הקורס הישראלי. ראיתי מה מלמדים אותם, ומה לא מלמדים אותם. אין שם תוכנית לימוד, אין קורס, אין ספר - ותנאי הקבלה מסתכמים בכך שתדע לשחות מהר.

לא מלמדים את המצילים איך להתמודד עם הסחות דעת, לא מלמדים אותם איך להתמודד עם תשישות, או איך לנהל אזורים. לא מלמדים אותם איך להיות מצילים מועילים או את צורות הטביעה השונות. פשוט מלמדים אותם לשחות מהר - לתפוס בנאדם ולשחות מהר.

המצילים בבריכות פה לא יודעים להציל אנשים. הם לא יודעים להיות מצילים יעילים, הם לא יודעים איך לעבוד מול אנשים, או איך להתמודד מול הורים. בגלל זה כשתרצה לדבר איתם הם יפנו את הגב לבריכה. וזה אסור.

כשאני עשיתי את הקורס, היו שם נשים וגברים. וכל פעם ששמו אותנו בזוגות כדי לתרגל הצלה, שמו נשים עם נשים וגברים עם גברים, והתאימו אותנו לפי גובה ומשקל.

מי ששיחק את ה'טובע' היה צריך לקמר את הגב, להרים את הסנטר, ולבעוט כדי שיהיה יותר קל למציל להציל אותו מהר.

חשבתי שמי שטובע, לא זז.

הם לא תמיד זזים, אבל הבעיה היא שגם לא לימדו אותנו איך להוציא אותו מהמים, איך להתמודד עם התקף פאניקה, או איך להתמודד עם פגיעות לעמוד השדרה.

"כשאני למדתי בקורס הישראלי, הייתי כבר מצילה מנוסה מאד. בקורס הישראלי למדנו שצריך או להרים את הסנטר שלהם, או לתפוס אותם מתחת לבית השחי ולשחות על הצד. ואני שאלתי את המדריך שלנו, 'מה לגבי פגיעה בעמוד השדרה? מה עושים אז?

"הוא ענה לי, 'צריך להיזהר.' ואני אמרתי, 'לא, אם אתה מרים את הסנטר עכשיו גמרת לו פגיעה בעמוד השדרה. אתה אומר לי שאקמר את הגב ואבעט. אני מתרגלת על אשה במידות דומות לשלי. מה אם יש בנאדם שגדול ממני? ארים רק את מי שבגובה שלי ולא שמן ממני ויודע לבעוט?'

בקורס שעשיתי בצלב האדום, המבחן הסופי היה להציל את המדריך. הוא היה איש גדול, והיינו צריכים להיכנס למים ולהציל אותו. הוא לא בעט כדי לעזור לנו. השתמשנו במצוף הצלה.

הדבר היחיד שמלמדים, הדבר היחיד שטוב בקורס הישראלי, הוא שכל המשתתפים הם שחיינים מעולים.

לפי בן זאב, כמעט בלתי אפשרי לקבל הכשרה כמדריך למצילים בארץ - גם אם יש לך הכשרה וניסיון מחו"ל.

"אני רציתי להדריך מצילים פה, והייתי בהלם כשגיליתי שאין קורס להדרכת מצילים. יש איזה 4 או 5 בני אדם שמדריכים מצילים בכל הארץ. אין קורס. זה כמו מועדון, שאי אפשר להיכנס אליו. אני לא יכולה להיכנס אליו, אני לא יכולה להדריך מצילים".

איך האנשים האלו הפכו להיות מדריכי מצילים? הם פשוט הקימו מועדון?

כן. וכל פעם שהתקשרתי ושאלתי אותם איך הם הפכו למדריכי מצילים, הם התחמקו מלענות.

התקשרתי למשרד החינוך, שאלתי הרבה מאד אנשים, והתשובה היחידה שקיבלתי היא שצריך יותר שנות לימוד ויותר תארים מאשר יש לרופאים. צריך להיות מורה לחינוך גופני במשך 5 שנים, צריך תואר שני, וצריך הרבה דברים שהם הזויים לחלוטין. ניסיתי ליצור קשר עם נפתלי בנט, כי הוא שר החינוך. אי אפשר להשיג אותו. וניסיתי.

זה נושא שצריך להיות מדובר, צריך לדבר עם המורים, צריך ללמד את התלמידים. אבל זה לא קורה.

אז בעצם הסיבה שיש כל כך הרבה מקרי טביעה היא בגלל שהמצילים בבריכות לא עושים את תפקידם?

אם תיכנסו לבריכה לא תראו קרש הצלה - לא תראו קרש הצלה אמיתי שנועד להוציא אדם מהמים. כי פשוט אין דבר כזה. היו שני אנשים שטבעו לאחרונה, שני מקרים מזעזעים. היה ילד בן 9, עם שני מצילים. הם היו במשמרת, הם היו אמורים להיות נוכחים, אבל הם לא היו בבריכה. כי אנחנו שאננים. הם היו בעבודה אבל הם לא נכחו בבריכה.

בנימה אישית, היה ילד שהתחיל לטבוע בבריכה בה אני מלמדת. המציל לא היה שם. במקרה אני כן נכחתי והוצאתי אותו מהמים.

ולא רק שהמציל לא נכח - הוא עישן סיגריה בחוץ - אמו של הילד ישבה שם ליד, עסוקה בטלפון ולא שולחת אפילו מבט לילדה.

הסיבה שאנשים טובעים בכנרת היא שהורים לא מבינים שצריך לשמור על הילדים כל הזמן. זה לא מספיק לשים את הילד בגלגל ים קטן ולהכניס אותו למים.

לפני שנתיים ילד בן 10 טבע וזה היה מזעזע. הם מצאו אותו בסוף היום, כשהמצילים התכוננו לסגור את הבריכה.

הילד הזה הגיע עם קבוצה - כולם עזבו את בריכה והוא היה עדיין במים. לא אמור להיות דבר כזה. זה לא בסדר. לא מלמדים את המורים איך להתנהל עם הילדים במים. לא מלמדים את המצילים בבריכות איך להתנהל עם הילדים במים.

במילים אחרות, הפתרון הוא חינוך לבטיחות במים.

אחד הדברים החשובים ביותר שאני מלמדת בבית ספר שלי הוא ללמד את הילדים שלפני שנכנסים למים צריך לבקש רשות מההורים, כי הם צריכים לדעת שהילד נמצא בתוך המים. ותוך כדי שאנחנו מלמדים את הילדים, אנחנו מלמדים גם את ההורים. הורים אומרים לי, 'וואו, את צודקת, למה אני לא חשבתי על זה?'

חסר פה חינוך לבטיחות במים. לא אומרים לאנשים מה צריך לעשות. הורים נכנסים כדי לשחות, הם שמים את הילד בגלגל ים או כנפי מים, והם שוחים להם. הם באים כדי לשחות בריכות, והם נותנים לילד להעסיק את עצמו.

לא מדברים על זה בבתי הספר. ובמשרד החינוך לא מלמד את המורים איך להתנהל במים, או ליד מים.

יש כאן בעיה רצינית. איך לדעתך ניתן לפתור אותה?

הדרכה. צריך להדריך את המורים כדי שהם יידעו איך להתנהל עם ילדים במים. כשיוצאים לטיול, כשנכנסים לנחל, הם צריכים לדעת איך לעזור לילדים והילדים צריכים לדעת איך לעזור לעצמם.

ילדים צריכים ללמוד יסודות הבטיחות במים. הם צריכים לדעת שכל פעם שהם נכנסים למים, הם צריכים ליידע את ההורים. הם צריכים לדעת שאי אפשר פשוט להיכנס למים עמוקים. אבל כדי ליצור שינוי, חייבים לשנות את הסטנדרטים.

למה הכוונה?

כשאני עבדתי בתור מצילה ראשית, פיטרתי מציל שעסק בטלפון. פיטרתי אותו מיד ובלי שאלות. נכנסים, מכבים את הטלפון.

צריך לנהל את המצילים בבריכות. צריך ללמד אותם להתנהל מול הסחות דעת, בחשיפה ממושכת בשמש, וכשנמצאים בעבודה, עומדים - לא יושבים.

צריך להיות קורס סטנדרטי שכל מציל בריכה עובר. אני מבינה שזה לא אמריקה, ושבישראל הכל שונה, אבל הצלב האדום שם עובר על הקורס שלהם כל 5 שנים, שואלים מה עבד ומה לא ואיך אפשר לשפר, ומשנים דברים. יש וועדה שעוסקת בכך.

פה, כבר הרבה מאד שנים ושום דבר לא השתנה. מעולם לא ראיתי אף שינוי, להיפך - המצב רק מחמיר.

כשאני עבדתי בתור מצילה הגעתי עם מצוף ההצלה שלי, כי אני מכירה מה אני יכול מסוגלת לעשות ומה אני לא מסוגלת לעשות. כל פעם שהגעתי לעבודה הבאתי איתי את מצוף ההצלה ועמדתי איתו כל הזמן.

לדעתי מצילים צריכים לעבוד עם מצופי הצלה, ולא לסמוך על הכוחות שלהם בלבד, שיוכלו להוציא אנשים מהמים.

כבר הרבה שנים שאף אחד לא בוחן את הבעיה, אף אחד לא שואל למה כל כך הרבה אנשים טובעים כל שנה. יש אנשים שמאד כועסים שזה המצב, אבל שום דבר לא משתנה. צריך אכיפה, ובסופו של דבר הכל מסתכם בכסף.

יש חוק שאם יש יותר ממספר מסויים של אנשים במים, חייבים מציל נוסף. אבל אף אחד לא עושה את זה. פעם היו לי 150 ילדים בבריכה, והיינו 2 מצילות. אף אחד מהילדים לא ידע לשחות. התקשרתי למנהל ואמרתי לו שזה בלתי אפשרי, אני לא מצליחה לראות את כולם, אני לא יכולה לדבר עם הצוות מסביב, הכל בלאגן.

אף אחד לא אוכף את זה, ולכן אף בריכה לא תשלם על כך שיהיה מציל נוסף. כי אף אד לא מסתובב לוודא שמנהלי הבריכות שומרים על החוק.

לדעתה של בן זאב, חוגי השחייה בעייתיים גם הם, אבל זה כבר דיון נוסף. הרבה פעמים בחוגים יש 8-10 ילדים בקבוצה, אולי אפילו 12. תקני הבטיחות, היא סיפרה, מגבילים את מספר המשתתפים ל-6. למרות שהילדים צריכים ללמוד - ולדעת - איך לשחות אל הקיר, איך להתהפך על הגב, ואיך להזעיק עזרה, אף אחד מאלו לא נלמד בחוגי השחייה הסטנדרטיים.

למרות שעבור רוב העולים הנושא ברור מאליו, רוב ילדי ישראל לא יודעים מתי הם אמורים להיות במים עמוקים ומתי הם לא.

"את זוכרת כשעשית את המבחן לשחייה במים עמוקים?" היא שואלה. "אני זוכרת. עבדתי כל כך קשה כדי לעבור את המבחן הזה. אבל פה הילדים לא יודעים. אין פה בכלל מבחן לשחייה במים עמוקים."

במבחן המדובר, על הילד (או המבוגר) לשחות 2 בריכות ולטחון מים ל-60 שניות. מי שלא עומד במבחן - לא נכנס למים עמוקים, גם אם הוא בן 19.

"אני רואה כל כך הרבה ילדים שלא אמורים להיות במים העמוקים, ואני מוציאה אותם. ילדים לא יודעים את זה, ההורים לא יודעים את זה, והמורים והמצילים לא יודעים את זה כי גם אותם לא הידריכו אף פעם. וכל מה שדיברנו נוגע אך ורק למצילים בבריכות, אפילו לא נגענו בחוגי השחייה", הסבירה.

"אנחנו צריכים ללמד ילדים לשחות נכון, אבל זה כבר בעדיפות שניה. בחוגים האלה המדריכים מאלתרים שיעורים, והם ממציאים הרבה."

מעבר ל"שבוע בטיחות המים הארצי" שבן זאב רוצה להטמיע במערכת החינוך, יש לה שלוש הצעות פשוטות ומהירות ליישום שיכולות להציל חיים, החל ממחר.

ההצעה הראשונה היא שההורים ישגיחו על ילדיהם כל הזמן שהילדים נמצאים במים. בעצם, כל שניה.

"הורים צריכים להשגיח על ילדיהם," היא מסבירה. "אם יש לך 3 ילדים, תביאו מבוגר נוסף. זה לא בייביסיטר. הורים חייבים להשגיח על ילדיהם כל שניה שהילדים נמצאים במים."

הצעתה השנייה היא לוודא שהמצילים משגיחים ללא הפסקה על הבריכות, לא עוזבים את האיזור, לא עושים הפסקות עישון, ולא נוגעים בסמארטפונים.

אבל הצעתה השלישית - הברורה למדי לכל מי שעלה מארה"ב ומקנדה - היא זו שתעזור לקייטנות ולבתי ספר לשמור על בטיחות הילדים:

"הולכים בזוגות"

כשיש קבוצה גדולה - ולא משנה לאן הולכים - המבוגר האחראי מסדר את הילדים בזוגות, כשכל תלמיד אחראי לוודא שהוא רואה את בן/בת זוגו בכל רגע ורגע.

כשהקבוצה מגיעה למים, המציל שורק כל רבע שעה, וכשהילדים שומעים את השריקה - כל אחד מוצא את בן זוגו ומגיע אליו, בן זאב הסבירה. כשהולכים ממקום אחד לשני, הילדים מוצאים את בני הזוג שלהם והולכים יחד. אפילו יד ביד.

"אם היו הולכים ככה בזוגות, לא היו מוצאים את בן ה-10 רק בסוף היום," היא סיכמה. "המורה לא אפילו שם לב שהוא לא נוכח. המציל לא אפילו ראה אותו. כל מה שצריך זה שיהיו בזוגות. זה כל כך פשוט".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה, "זה לא נכון שהילדים לא לומדים [בטיחות במים] זה לא מתפקידנו אבל אנחנו עושים את זה. משרד החינוך מתקצב לימודי שחייה לכל ילד מעל גיל מסויים, כל ילד עובר קורס כזה. אי אפשר להאשים את משרד החינוך בכל פסיעה של ילד".