חתנים רבים מעדיפים לקחת אפר דווקא מעפר הר הבית. צחי דבירה
חתנים רבים מעדיפים לקחת אפר דווקא מעפר הר הבית. צחי דבירהצילום: פרויקט סינון העפר מהר הבית

בודדים האנשים שממששים יום יום בידיים את ירושלים של פעם. הארכיאולוג יצחק דבירה (צויג), שב‑18 השנים האחרונות חי את הר הבית ונושם את העפר שלו במסגרת מפעל סינון עפר הר הבית שיזם, פוגש מדי יום את המזכרות מהחורבן, אבל בין שטיפת החרסים ומיונם הוא מהרהר גם בתיקון ובבית המקדש שעתיד להיבנות.

הסיפור החל בשנת תשנ"ט (1999), כשהווקף המוסלמי ביצע עבודות עפר נרחבות בהר הבית ללא פיקוח ארכיאולוגי כנדרש בחוק. דבירה, אז סטודנט לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, נבר יחד עם חברים בשפכי העפר שהוצאו מההר, ומצא שם ממצאים מעניינים, כפי שאכן צפוי היה שיימצא בעפר שהוצא מאחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. המעשה הזה הרגיז את הרשויות, ולאחר שדבירה פרסם את הממצאים בכנס של אוניברסיטת בר-אילן, האשימו ברשות העתיקות את האוניברסיטה בכך שהיא נותנת חסות לחפירה פיראטית. דבירה נעצר, אולם בהמשך רשות העתיקות משכה את ידיה מכתב התביעה לאור המלצת השופטת.

בתשס"ד (2004) החליט דבירה, בסיוע אחד המרצים שלו מהאוניברסיטה, הארכיאולוג ד"ר גבי ברקאי, לעסוק בסינון העפר בצורה מקצועית יותר. הפעם הושג רישיון חפירה מרשות העתיקות ורשות הטבע והגנים הקצתה לכך אתר בגן הלאומי עמק צורים, למרגלות הר הצופים. כעבור שנה עמותת אלע"ד החליטה לפרוש את חסותה על המיזם, חסות שנמשכה עד לפני חודשים ספורים. פרויקט מימון המונים שנערך לאחרונה ושהניב בתוך זמן קצר יותר מ‑300,000 שקלים, כמו גם פגישה עם ראש הממשלה בצירוף הבטחות לסיוע, מצעידים את הפרויקט לשלב הבא שלו. אומנם נותרה עדיין כמות של 30 אחוזים מהעפר שלא סוננה עדיין, אך הסינון בפועל יצא כעת לפסק זמן, שבו דבירה וחבריו מתכוונים לבצע עיבוד מדעי של כחצי מיליון הממצאים שנשמרו במעבדה של המיזם בשכונת תלפיות. אתר הסינון בגן הלאומי עמק צורים פעיל גם היום, אך מסננים בו עפר שמוצאו בחפירות עיר דוד ולא בהר הבית.

מלבד קדושתו הרוחנית-דתית, הרי שלהר הבית ישנה חשיבות ארכיאולוגית עצומה, אולם מסיבות פוליטיות הוא לא נחפר מעולם וגם חוק העתיקות נאכף בו בצורה חלקית. מפעל הסינון פותח לראשונה צוהר למסתרי הר הבית על תקופותיו השונות.

שני סוגים של ממצאים התגלו. הסוג הראשון הוא ממצאים מעניינים מצד עצמם, גם אם אין בהם חידוש של ממש למחקר, כמו מחצית השקל מימי המרד הגדול שקדם לחורבן הבית השני, או חיצים בבליים, כנראה מימי החורבן הראשון. הסוג השני הוא ממצאים שמצד עצמם אין בהם ערך, אך הם מוסיפים מידע רב על הר הבית בתקופות השונות.

בין אלפי הממצאים המעניינים אפשר לציין משקולות אבן מימי הבית הראשון שיכולות לסייע בשחזור התקן של "שקל הקודש" המקראי. נחשפו גם אבני ריצוף צבעוניות מימי הבית השני, המעידות כי רחבת הר הבית הייתה מרוצפת בריצוף יפה ויקר מאוד המכונה "אופוס סקטילה", דבר המוכר רק מחדרי אירוח של ארמונות פאר באותה תקופה, מה שמעיד על פארו יוצא הדופן של ההר. בין עצמות בעלי החיים שנמצאו יש גם עצמות שועלים, שבדיקת פחמן 14 תסייע לתארך האם הם מזמנו של רבי עקיבא או מזמנו של ירמיהו הנביא, שכותב עליהם במגילת איכה.

מדוע העפר אפור?

"חשוב לדעת מה היה", מסביר דבירה את חשיבות מפעל הסינון, "מה שנכתב במקורות ההיסטוריים לא מספק. הממצאים מסייעים לנו גם להבין את התנ"ך ואת ספרות חז"ל". הממצא הארכיאולוגי מלמד דברים לא ידועים גם על תקופות קרובות. כך תרמילי עוזי ומקלע כבד שנמצאו בהר לימדו כי בניגוד לדעה המקובלת, במלחמת ששת הימים כן התנהל קרב מסוים גם בהר הבית, דבר שאושר אחר כך גם מתחקירים שנעשו.

עבודת הסינון עצמה יוצרת קשר בלתי אמצעי עם החורבן, במיוחד למי שלא עולים להר הבית. עפר הר הבית מתאפיין בצבעו האפור, מסביר דבירה, המלמד על האפר הרב שמעורב בו עקב החורבן. דבירה מספר על חתנים רבים שמשתמשים דווקא באפר הזה כדי להעלות את ירושלים על ראש שמחתם, שהרי מה מתאים יותר מאפר החורבן עצמו.

דבירה, שלמד בחינוך הממלכתי ועדיין מברר את דרכו ביחס לתורה ומצוות, מספר על רעיונות רוחניים התלויים במקדש שהוא אומר בפני קבוצות לא דתיות, והדברים מתקבלים על ליבם, כולל על החלום של תורה אחת שיוצאת מציון. "אין תורה בלי מקדש, והמציאות כיום היא של איש הישר בעיניו יעשה. עיסוק בהר הבית מביא אותך להכיר במציאות הזאת ולא להדחיק אותה, וההכרה במציאות הזאת קוראת לנו לעשות תיקון".

במהלך עבודת הסינון הקים דבירה את ביתו הפרטי, וגם בכך הוא מוצא קשר למקדש. "התחתנתי בגיל מאוחר, 36. אחת הבעיות שעומדות בפני רווקים מבוגרים היא שככל שהשנים עוברות הם מציירים לנגד עיניהם תמונה אידילית של בן או בת הזוג. גם כלפי הר הבית זה כך. ככל שמתרחקים מהר הבית, כך מקום המקדש נראה שמימי ורחוק יותר. זה לא נכון, אסור להתייחס למקום כאילו עומד בו כיום בית המקדש. הר הבית קורא לנו לתיקון, גם של עצמנו וגם של המקום עצמו. לא צריך להיות מתוקן לגמרי בשביל להתחבר להר הבית, ואולי אף כשהמקדש ייבנה זה כך, שהרי המקדש נועד לתקן את עם ישראל".