כל אדם בוגר זוכר היטב איפה הוא היה בקיץ ההוא, שנת תשס"ה, ומהן החוויות שעברו עליו באותם ימים קשים.
אמרתי כל אדם בוגר, כי צריך לזכור שגדל פה דור שלא היה כאן באותם ימים, או שהיה צעיר מכדי לזכור או לחוות דברים ברורים. 12 שנה זה אומר שאלו שנמצאים עכשיו בשירות צבאי או לאומי היו אז בני שש או שבע. במעגלים הקרובים אלינו מלאכת שימור הזיכרון קלה יחסית. אני מעריך שכמעט כל קוראי שורות אלו מספרים לילדים על גוש קטיף בבניינו ובחורבנו ועל התקוות הגדולות לשוב ולבנותו. השאלה מה עם המעגלים הרחבים יותר, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשמר את הזיכרון והתודעה.
קודם כול, אולי כדאי לברר מהו אותו זיכרון שאנחנו רוצים לשמר, אילו ערכים באו לידי ביטוי בהתיישבות, שאותם אנחנו רוצים להעביר הלאה ולהפוך אותם לאות ולמופת. כשאני מנסה לפרוט את הדבר הגדול הזה שנקרא גוש קטיף לנקודות פשוטות, אני בעיקר חושב על המילים: חלוציות, חיי תורה, התיישבות, קהילה, פשטות. מי שהכיר את יישובי הגוש, ויותר מזה את פסיפס האנשים שהרכיבו אותו, מבין היטב על מה מדובר. לא היה זה עוד פתרון מגורים לאוסף של אנשים, אלא מקום שבו חיו, ישנו, אכלו ונשמו את הערכים הללו.
האתגר הוא גדול, כי הרשימה הזאת לא מובנת מאליה היום בכלל. מי מדבר היום על התיישבות כערך, מי יכול להבין אנשים שהולכים לגור אל מול פני הסכנה כי שם צריך להיות, מי מסוגל להבין היום איך תורה וחיי מעשה משתלבים בצורה כל כך חלקה ומעוררת השתאות, ויותר מכול – איך אפשר להבין חברת אנשים שעברה משבר גדול כל כך, לא נשברה והלכה להמשיך במשימה במקום אחר, כשעין אחת כל הזמן נותרת עם מבט לעבר אותם חולות, המצפים שנשוב אליהם בגדול.
בהזדמנויות שיש לנו לדבר, בזמן האוויר היקר והנדיר בתקשורת, במדיות החברתיות, בכנסים ציבוריים ובכל פלטפורמה אחרת, אנחנו צריכים להדגיש את הערכים הללו. יש הרבה נושאים ציבוריים עם במות משלהם – החברה החרדית, המגזר הבדואי, היחס למוחלש בחברה, לכל אלו יש זמן ומקום. כשאנחנו מגיעים לציון ימי חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, אנחנו צריכים להתמקד בעיקר בבניין מחודש של אותם ערכים, בהוכחה שלא אבד עליהם הכלח והם לא שייכים לעבר כי אם להווה ולעתיד. מדובר באמירות מורכבות יותר ואולי פחות פופולריות, אבל עם הנצח לא מפחד.