תמר אסרף
תמר אסרףצילום: מרים צחי

ליל שבת, מחבל חודר לבית בנוה צוף ורוצח שלושה מבני משפחת סלומון. דקות אחרי תחילת האירוע מגיע ע', לוחם ושכן, שיורה מחלון המטבח ופוגע במחבל. האירוע מסתיים ללא נפגעים נוספים. ע' רץ להזעיק עזרה, המחבל שוכב פצוע בתוך שלולית דם כשלצדו מדממים למוות הפצועים.

ע' הגיע לתוך אירוע נוראי, הוא לא היה עסוק בלחשוב האם לנטרל או להרוג, הוא ירה כדי לפגוע. מי שהגיע אחריו נכנס גם הוא לזירה ובשניות היה צריך להחליט מה לעשות קודם. מנסים להציל את הפצועים, לבדוק מה קורה עם מיכל והילדים, ובמקביל להשגיח על המחבל הפצוע.

במצב רגיל אני משערת שע' היה גיבור ואף אחד לא היה חושב להעביר עליו ביקורת. אבל אנחנו לא במצב נורמלי. הכאב והדם שנשפך כאן כבר שנים, לצד משפט מתוקשר מלא אמוציות על חייל אחד שהחליט לירות במחבל שפל ורוצח בניגוד לנהלים, הובילו לכך שמצאתי את עצמי עומדת לצד אמו של ע' ביום ראשון בבוקר, כשהיא מתראיינת לאינסוף כלי תקשורת ומגינה על בנה, "שפעל כמו שצריך". לזה תוסיפו את כל הפוסטים והציוצים לצד תגובותיהם חסרות הרחמים של לא מעט טוקבקיסטים, ותקבלו משפחה שיושבת ערב אחרי הרצח מול בית השכנים, ולא מבינה איך הם הפכו להיות האשמים המרכזיים בכך שהמחבל לא מת.

"בחיים לא הותקפתי מימין, אני רגילה להיות מותקפת משמאל", סיפרה לי אמו של ע', "מה קרה לנו? לאן הגענו?".

לזה בדיוק קוראים "אפקט אזריה". "הנה קורה כאן מה שהזהרנו שיקרה", "חיילים מפחדים לירות, אזרחים מפחדים שבעתיים", "המחבל היה צריך לצאת מת מהאירוע הזה", ועוד ועוד תגובות. לצערנו, אפקט אזריה עוד ישפיע עלינו רבות. אין לנו עדיין מושג עד כמה, אבל הכיוון ברור. ההחלטה אם לירות או לא לירות במחבל פצוע צריכה להתקבל בשיקול דעת נקי מהאפקט הזה על ידי מי שנמצא עם האקדח ביד בהתאם לנסיבות. ואנחנו, שלא נמצאים שם, צריכים להימנע מהדיון הבוטה וההזוי שמתפתח אחר כך על ההחלטה. הדיון על תפקודו של ע' והאם הוא גיבור או פחדן, גם הוא אפקט אזריה, ומצטרף לכל הנזקים שכבר נידונו ביחס למשפטו של חייל שאולי עשה טעות בשיקול הדעת אבל בוודאי איננו פושע, ולא הגיע לו וגם לא לנו כזה משפט. אני ממליצה לכולנו לנשום עמוק ולהשתדל כמה שיותר כדי שהאפקט הזה לא ישפיע עלינו לרעה.