המשטרה, מערכת המשפט, התקשורת וסתם מתנגדי נתניהו, כמרקחה.
דומה שהטבעת סביב ראש הממשלה מתהדקת. אולי זה רק נדמה, אבל כשכל כך הרבה מידע נדחס לחלל האוויר, הוא משפיע על העיניים והאוזניים ועל הכשירות לגבש דעה – אין או יש עשן בלי אש? או שבאמת אין כלום כי לא היה כלום ולכן גם לא יהיה כלום?
בסוף השבוע שעבר פרסם נתניהו בדף הפייסבוק שלו מילות ניחומים לניב נחמיה שנלחם בגבורה במחבל ביבנה, פירט כמה נתונים על פעילותו במסגרת ממשלתו והוסיף הערת ארגעה: "אה, כן, אי אפשר בלי פרשיית השבוע. אז אני רוצה להגיד לכם אזרחי ישראל – אינני מתייחס לרעשי הרקע! אני ממשיך בעבודה למענכם. שבת שלום!" זהו. 221 אלף צפיות עד לכתיבת שורות אלו. האומנם רעשי רקע?
הואיל והניסיון של הציבור עם התקשורת מוכיח פעם אחר פעם שהעיתונאים נחפזים מדי לצאת אל הציבור בקול תרועה רמה שהופכת כעבור זמן מה לקול ענות חלושה – משיגה התקשורת את ההפך הגמור ממטרתה. היעד ברור: להבאיש את ריחו של ראש הממשלה ולהמאיס אותו על הציבור. אבל מכיוון שהדרך אל היעד הזה אפופה שנאה יוקדת שאוטמת את אוזניהם ומסמאת את עיניהם, האזימוט מתערפל, המטרה הופכת פניה והציבור מצביע שוב ושוב אמון בלתי מובן לו בראש ממשלתו הנערץ.
"עופות הטרף כבר חגים מעל – כשארי הרו עד מדינה, לנתניהו נשאר רק להתבזות בדרכו החוצה", זועקת כותרת על מאמרו של יוסי ורטר ב'הארץ'. "שלושה מעגלי שחיתות בפרשת הצוללות", מחרה מחזיק אחריו עמוס הראל מאותה אכסניה. ורק רוית הכט מנסה מן החדר הסמוך להזליף מים צוננים על הראשים הלוהטים – "חכו עם התופים והריקודים!". השמועות מעבירות אנשים אל מגרש חוסר האחריות, הם צוהלים בעיניים יוצאות מחוריהן וקצף לבן בזוויות פיהם. רוצים תופים, רוצים ריקודים, משתוקקים!
אז מה יקרה אם בסופו של דבר יתברר שאין כלום כי לא היה כלום? מי בשמאל הזה מוכן היום להודות שהסכמי אוסלו המיטו אסון אחר צרה צרורה? מי מהחסידים השוטים שפעלו במרץ להביא גירוש וחורבן בגוש קטיף וצפון השומרון התפטר מתפקידו לחושך התוצאות האיומות? מי בתקשורת הזאת מתבייש בנבואותיו שהתבדו? ארכיוני העיתונות הכתובה והאלקטרונית מלאים פרשנויות מלומדות הבלים ורעות רוח. מי משלם על זה מחיר?
ובכן כן, יש מחיר כבד והוא משולם טבין ותקילין בכל מערכת בחירות. הציבור מצביע במיאוס נגד התקשורת הזאת ומשלשל לקלפי תמיכה עצומה בשנוא נפשם.