1
קריאת שני כתבי האישום שהוגשו השבוע נגד עשרה נאשמים, במסגרת הפרשה שזכתה לכינוי "פרשת ישראל ביתנו", היא חוויה לא קלה. על פני 59 ועוד 29 עמודים נפרשת פרשת שוחד ענפה ומסועפת שבמוקד שלה עומדת מי שהייתה האישה החזקה במפלגת ישראל ביתנו - פאינה קירשנבאום.
חשוב להדגיש, בשלב זה מדובר רק בהגשת כתב אישום. הנאשמים עוד לא נקראו לבית המשפט להגיב על הטענות נגדם, וכמובן שאיש עוד איננו יודע אם ההאשמות הרבות יאושרו על ידי בית המשפט ויהפכו להרשעה. עם זאת, כבר לא מדובר בחשדות באוויר. מדובר בכתב אישום שהוגש אחרי תהליך ארוך של חקירה, ואחרי שימוע שבסיומו נדחו הטענות והוחלט על הגשתו.
הפרשיות שונות זו מזו. אחת קשורה בחברה לפיתוח השומרון, פרשה נוספת קשורה בתנועת עזרא העולמית, פרשה גדולה במיוחד וסבוכה קשורה בעמותת ההתיישבות איילים, מיני פרשייה קטנה נוגעת למתנ"ס בנימין, ועוד ועוד. הפרטים מייגעים, אבל דפוס הפעולה דומה במרבית המקרים, אז ברשותכם נתמקד בו.
הסיפור מתחיל בכספים הקואליציוניים. מפלגות מעוניינות מטבע הדברים לקדם נושאים שיקרים לליבן. מאחר שפריטת הנושאים הללו לסעיפים, תת-סעיפים ותקנות תקציביות בשעת החתימה על ההסכמים הקואליציוניים היא מורכבת, נהוג להחליט על הסכום הכולל שאותו תורשה המפלגה להפנות ליעדים הרצויים לה. בדרך כלל המפתח נקבע לפי גודלן של הסיעות, סכום קבוע לכל ח"כ. לכאורה הסכום אמור להיות מועבר למטרות שעליהן תחליט הסיעה וזהו. אם הכסף מועבר למטרות ידועות וטובות, על פי קריטריונים שקופים, לכאורה אין שום בעיה.
הבעיה מתחילה כשנבחרי הציבור מתבלבלים, ומתנהגים כאילו הכספים הקואליציוניים הללו שייכים להם באופן כלשהו. זה כנראה מה שקרה לפאינה קירשנבאום, שהייתה ממונה על חלוקת הכספים הקואליציוניים של מפלגתה. קירשנבאום יצרה מערכת מסועפת של קשרים ותחבולות שמטרתן אחת: להחזיר לכיסה ולכיסיהם של מקורבים לה חלק מהכספים שהועברו מטעם המפלגה לגופים שהיו זקוקים להם.
בחלק לא מבוטל מהמקרים (אם כי לא בכולם), המטרות שלהן יועדו הכספים מלכתחילה היו לגיטימיות. כך למשל עמותת איילים המקימה כפרי סטודנטים בפריפריה, מבצעת פעילות חיובית מאוד לכל הדעות. כל הפוליטיקאים שנפגשו עם אנשי איילים הביעו המון רצון לסייע לעמותה, אך בשורה התחתונה כסף לא הגיע. אז הגיעו אנשי איילים לאנשי ישראל ביתנו, בתיווכו של לוביסט שעבד עם העמותה, ובמפלגה הזאת דווקא נרתמו לסייע, והעבירו לעמותה תקציבים מתוך הכספים הקואליציוניים. לכאורה מעשה מבורך. מה שבכלל לא מבורך הוא העובדה שבעבור אותם כספים קואליציוניים שקיבלה העמותה מטעם מפלגת ישראל ביתנו, נאלצו אנשי העמותה לשלם.
בתחילה נדרשו אנשי איילים על ידי דוד גודובסקי, איש ישראל ביתנו ויד ימינה של קירשנבאום, להעביר לו בעבור המפלגה חצי מיליון שקלים במזומן מתוך הכספים שהעמותה קיבלה. ממש כך, מזומן ביד. בעמותה סירבו, אבל הסכימו, בלחצם של אנשי ישראל ביתנו, להעביר כסף למפלגה ב"דרכים יצירתיות". מה הן "דרכים יצירתיות" אתם שואלים? אז ככה: המדליסט האולימפי מיכאל קלגנוב ייצג את ישראל ביתנו במועצת עיריית טבריה. קלגנוב שירת את המפלגה, אך מקור פרנסה לא נמצא לו. הדרך המקורית שנמצאה לפתרון הבעיה הייתה העסקתו באיילים כממונה לכאורה על עבודה עם סטודנטים יוצאי מדינות חבר העמים. על פי כתב האישום - משכורת הוא קיבל, אך עבודה בשביל העמותה לא התבצעה. במקרה אחר הייתה מעוניינת פאינה קירשנבאום לקבל שירותי ייעוץ אסטרטגי כדי לסייע לקידומה הפוליטי. הבעיה הייתה שכסף לכך לא היה לה, והמשרד שמולו עבדה החליט שנגמרו ארוחות החינם שהיא קיבלה בהתחלה. הפתרון שנמצא היה, כמה מפתיע, שאיילים תהיה זו שתשלם בעבור אותם שירותי ייעוץ.
אלו כאמור רק שתי דוגמאות מתוך פרשת משנה אחת. העיקרון ביתר המקרים דומה מאוד: קבלת כסף מהמפלגה והחזרתו לכיסם של אנשי המפלגה וכיסה האישי של קירשנבאום ב"דרכים יצירתיות".
שחיתות היא תמיד דבר נורא, אבל במקרה הזה הנזק הרוחבי שנוצר היה גדול מאוד. צינור החמצן לשורה של מטרות ציבוריות ראויות, הכספים הקואליציוניים, הצטמצם מאוד ובמובנים מסוימים כמעט נסגר בעקבות הפרשה והחשש שקיני שחיתות כאלה מסתתרים גם במקומות אחרים.
2
אחרי הדין, זמן הצדק
במבט משפטי יבש ההחלטה להורות על כניסתו של אלאור אזריה לכלא, שהתקבלה ביום שלישי ובוצעה ברביעי, הייתה מתבקשת. העובדה שאזריה ביקש מהרמטכ"ל להמתיק את עונשו כלל איננה רלוונטית בשלב זה, משום שתנאי לדיון בהמתקת העונש הוא היותו של פסק הדין חלוט, כלומר שאי אפשר עוד לערער עליו. עו"ד יורם שפטל ניסה אומנם לטעון שהעובדה שאזריה הצהיר במכתב שלא יגיש ערעור הופכת את פסק הדין לחלוט. אולם נשיא בית הדין הצבאי, השופט דורון פיילס, קבע בצדק שהמכתב לא משנה את המצב החוקי.
נדמה שפרט להחלטה עצמה, שמבחינה משפטית טהורה היא כאמור גם מוצדקת, יש כאן דבר נוסף, שדר שמנסה המערכת המשפטית הצבאית להעביר לרמטכ"ל. השדר הזה הוא פשוט וברור: 18 חודשי מאסר הם כשלעצמם עונש נמוך מאוד לאזריה, במיוחד יחסית לחומרת המעשה שבו הוא הורשע. במצב כזה אין לדעתה של המערכת המשפטית מקום להקלה נוספת, בטח לא בשלב מוקדם כל כך שבו אזריה טרם התחיל לרצות באופן ממשי את עונשו.
את המערכת המשפטית הצבאית אפשר להבין. המערכת רואה לנגד עיניה קודם כול את ערכי המשפט. הרמטכ"ל, מנגד, נמצא נכון לרגע זה על פי פרשנות בית הדין הצבאי מחוץ למשחק. יש לקוות שבעוד כחודש, כאשר יותר לרמטכ"ל לעסוק בבקשתו של אזריה, הוא יידע לשים את המשפט בצד ולתת לצדק לומר את דברו.
3
זכות לפרטיות?
בית המשפט העליון הפך השבוע החלטה שקיבל שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד מינץ, שמאז מונה לשופט בבית המשפט העליון. שופטי העליון הורו ללשכת ראש הממשלה להעביר לעיתונאי רביב דרוקר ולחדשות 10 את המידע אודות שיחות ראש הממשלה עם בעל השליטה בעיתון ישראל היום, שלדון אדלסון, ועם העורך עד לאחרונה, עמוס רגב.
מדובר בפסק דין שרלוונטי ללא מעט אזרחים, מאחר שהוא משליך באופן בעייתי מאוד על מידת הפרטיות שיש למי שמנהל קשר אישי עם אנשים בעלי מעמד ציבורי. דיברתם טלפונית עם שר ודבר השיחה נרשם ביומנו של השר? קחו בחשבון שדבר קיומה של השיחה עלול להיחשב בנסיבות מסוימות למידע שזכותו של כל אזרח לקבל תמורת תשלום אגרה מתאימה. נכון, מרביתנו איננו בעלי שליטה בעיתונים נפוצים או עורכים של עיתונים כאלה, אולם ייתכנו מן הסתם עוד נסיבות שבהן עשוי בית המשפט לקבוע שיש לפרסם מידע כזה.
פרט לכך, פסק הדין מעניין גם בהיבט של ההגנה על זכויות האזרחים. בית המשפט העליון נוהג להגן על כמה סוגים של זכויות. יש זכויות שההגנה עליהן חקוקה במפורש בחוקי היסוד, יש זכויות שחקוקות בחוקים רגילים ויש זכויות שרק משתמעות מהחוקים או נהוגות. הזכות לפרטיות, שנפגעת בפסק הדין, היא זכות שמוגנת מפורשות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סעיף שלם, הכולל ארבעה תת-סעיפים, מוקדש להגנה עליה. למרות זאת העדיף בית המשפט העליון זכות אחרת, שמקורה בחוק רגיל. האם יש לדבר קשר לשאלה מי הם בעליה של הזכות הנפגעת? השאלה הזאת תישאר תלויה בחלל האוויר.
*** הפינה הכלכלית ***
סולברג טעה
החלטת בג"ץ לפסול את חוק מס דירה שלישית לא הייתה מפתיעה. מי שנכח בדיונים בבג"ץ הבין לאן נושבת רוחם של השופטים. אין ספק, אגב, שחוסר הנחת הזה הוא במידה רבה מוצדק. הליך החקיקה של מס דירה שלישית לא התרחש כמו שהיינו רוצים לראות בחוק בעל השלכות רוחב שכאלו. הליך בזק, באישון ליל, שינויי נוסח ברגעים האחרונים ומחאות של חברי כנסת, גם מתוך הקואליציה, בזמן אמת ליוו את הליך הכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת. לכן לא ייפלא שהשופט השמרן ביותר בבית המשפט העליון דהיום, נעם סולברג, תמך בביטול החוק וכתב את חוות הדעת העיקרית המנמקת את הביטול.
האמת היא גם שמדובר בחוק רע, חסר כל היגיון כלכלי ברור. המחשבה שאפשר יהיה להשפיע לטובה על שוק הדיור באמצעות חקיקה מסוג זה, אופיינית לאנשים שאינם מבינים את הדרך שבה חקיקה משפיעה על שווקים. מחוקקים הם כמו אדם שמחזיק בידו פטיש. אדם כזה, כך אומרת הקלישאה במידה רבה מאוד של צדק, רואה בכל בעיה מסמר. כך גם מחוקקים שרואים בעיה בדרך כלל אצים רצים לחוקק. למה? כי זה הדבר שהכי קל לחברי הכנסת לעשות. אבל האמת היא שחוקים יודעים לפתור מעט מאוד בעיות, אם בכלל. הרבה פעמים החוקים כלל אינם מסוגלים לשנות את המציאות, ובמקרים אחרים, בעייתיים יותר, הם משנים את המציאות, אבל לא בצורה שבה התכוונו המחוקקים שהמציאות תשתנה.
במקרה הנוכחי, החשש הגדול הוא שבמקום שהחוק ישחרר דירות לשוק הקנייה והמכירה, לפי כוונת יוזמיו, הוא בסך הכול יהווה זרז להעלאת שכר הדירה באזורי הביקוש. סימנים ראשונים לתופעה המתהווה כבר ראינו בקיץ האחרון, לפני ביטול החוק, כאשר סעיפים המתייחסים לתחולה אפשרית של החוק הוכנסו לתוך חוזי שכירות רבים.
אולם למרות שבאופן עקרוני התערבות משפטית בהיבט הפרוצדורלי של החקיקה היא לא פסולה מעיקרה, ולמרות שמס דירה שלישית הוא מס גרוע, ולמרות שהשופט סולברג הוא שופט מצוין, במקרה הזה צדק דווקא השופט שנותר במיעוט, מני מזוז. הקו המפריד בין פרוצדורה למהות הוא קו דק. בסופו של דבר הכנסת היא הקובעת את הפרוצדורות של עצמה, והיא זו שאמורה לפקח על יישומן. ייתכנו אומנם מקרים חריגים, אבל הם חייבים להישמר רק למקומות שבהם הנורמה הבסיסית של הכרעת הרוב נפגעת. נורמות פנימיות הן לא עסק של בג"ץ. הכנסת צריכה לכבד את עצמה. אם היא לא נוהגת כך זה רע מאוד, אבל לא בג"ץ צריך להציל את הכנסת מעצמה.
לתגובות: [email protected]