שני העיתונים הגדולים פרסמו אתמול (רביעי) כתבת שער דומה, אף כי לא זהה, על אותה התופעה המדאיגה בימים אלו את צמרת צה"ל, הירידה במוטיבציה לשירות קרבי בצה"ל.
זה נראה כאילו מדובר בתופעה חדשה יחסית, אבל האמת היא שהמגמה היא יותר ארוכת שנים. הסיבה לכך שהדבר לא תמיד מורגש היא תופעה נוספת, ישראלית מאוד אף היא, של עלייה במוטיבציה לשירות קרבי בעקבות כל מבצע צבאי גדול שצה"ל משתתף בו.
כעת חלף כנראה יותר מדי זמן מאז מבצע "צוק איתן", ובתקווה שלא יהיו בקרוב מבצעים דומים מסוג זה, בעיית המוטיבציה לשירות קרבי, שקיימת כאן כבר שנים לא מעטות מתחת לפני השטח, צפה ועולה מחדש אל פני השטח.
סיבה נוספת לדאגה בצה"ל היא החשש שאוחז את צה"ל מרגע האמת של קיצור שירות החובה, שמתקרב בצעדי ענק. בחודש מרץ 2018, כלומר בעוד כחצי שנה בלבד, יעמוד צה"ל בפני משבר כוח אדם לא פשוט, כאשר שני מחזורי גיוס, מחזור מרץ 2015 ומחזור אוגוסט 2015 ישתחררו מצה"ל בבת אחת, בעקבות קיצור שירות החובה ל-32 חודשים. מסיבה זו נמצאת כל המערכת הצה"לית בימים אלו באטרף לעיבוי שורותיהן של היחידות הלוחמות, והירידה במוטיבציה לשירות קרבי מגיעה לצה"ל בהקשר הזה בזמן רע מאוד.
השאלה היא כמובן מה מתכננים לעשות בצה"ל, ואם לשפוט לפי מה שנכתב בכתבות שעסקו בנושא, הרי שצה"ל מחפש את המטבע מתחת לפנס, אלא שהמטבע לא נמצא שם. בצה"ל מתכננים לשפר את תנאי השירות של החיילים הקרביים, לדרג את היחידות הלוחמות, ועוד צעדים מהסוג הסטנדרטי. כל הצעדים האלו הם אולי טובים, אבל הם לא יביאו שינוי מהותי. אף אחד לא ילך להיות לוחם במקום ללכת להיות מתכנת מחשבים, בשביל עוד 700 שקלים במשכורת הצבאית. הרי הפער בנקודת הזינוק לאזרחות גדול בהרבה מכל פער שייצור הצבא באופן מלאכותי בין תנאי השירות של הלוחמים ושל חיילי היחידות הטכנולוגיות.
את המטבע החסר צריך לחפש קודם כל באותו מושג מיושן, שנדמה שכבר עבר עליו הכלח, "אמונה בצדקת הדרך". צעיר שמאמין בכל לבו בחשיבות של ההגנה על עם ישראל יסכים להקדיש שנים ספורות מחייו לטובת העניין. מי שמאמין פחות - יעדיף מטבע הדברים לדאוג לכך ש-32 חודשי השירות הצבאי יסייעו קודם כל להתקדמותו בהמשך הדרך, ואם זה בלתי אפשרי, לפחות שלא יהיו קשים במיוחד.
מי שרוצה חיילים קרביים צריך קודם כל לוודא שהם מבינים למה אנחנו כאן. המשמעות של זה היא שצה"ל, קודם כל, ואחריו גם המערכות האזרחיות, צריך לעסוק פחות בכבוד האדם ובטוהר הנשק, ויותר בערך השליחות ובערך הרעות. זה לא אומר להזניח את ערכי כבוד האדם וטוהר הנשק, חלילה וחס, אלא שהתחושה היא שבשנים האחרונות התהפכה הפירמידה, וכעת צריך להפוך אותה בחזרה.
צריך לחזור לשורשים, לדבר על הקשר של עם ישראל לחברון, לבית לחם, לשכם, וכמובן לירושלים. צריך לטייל יותר בארץ הזאת, צריך לעסוק במורשת קרב, להעצים את מושג הגבורה, ולחנך לאורם של גיבורי ישראל מהעבר הרחוק וגם מהעבר הקרוב.
את היפוך הפירמידה צריך להתחיל בצה"ל, כי השגרירים הכי טובים לשינוי החברתי הם החיילים עצמם. הם אלו שמדברים, באופן הטבעי ביותר, בלי צורך בתכניות מסודרות או מפגשים מתוכננים, עם האחים הצעירים שלהם, ועם החברים הצעירים יותר. אם אלו יהיו הדברים שהם ישדרו, הכל בהמשך יראה אחרת.
בנוסף צריך כמובן לעשות מאמץ מכוון מצד צה"ל לחלחל את היפוך הפירמידה למערכת החינוך האזרחית. המסרים שנקלטים במשך 12 שנה במערכת האזרחית לא יתהפכו בלשכת הגיוס ובבקו"ם. התהליך הזה הוא מורכב, אבל אפשרי. צריך קודם כל להגדיר את המטרה, וכאשר היא תהיה ברורה יהיה אפשר להתחיל לעסוק במימוש שלה.