הרב דב ביגון
הרב דב ביגוןצילום: מרים צחי

הוא ניסה ליישם מה שנראה לו חשוב ואמיתי ובחר לחיות בקיבוץ.

בגיל 15 התקבל כילד חוץ לקבוצת משמר השרון. פעם אחת, כשהיה בכיתה י"ב, נערך בכיתתו ויכוח שנושאו אמונה בערכים. דב הקשה לחבריו: "למה אתם מתכוונים באומרכם 'אני מאמין'?", ונותר ללא תשובה מספקת.

בנח"ל הכיר דב חבר'ה מקיבוצים דתיים. לראשונה ראה אורח חיים מסורתי, חזה בתפילה בציבור והתרשם עמוקות. היו בינו לבינם ויכוחים, אבל הוא גילה שיש ביהדות שיטת חיים שלמה שאינו מכיר, והבין שאורח חיים זה הוא רכושו המקורי של עמו, ואף אם אינו מקבלו, עליו להכירו.

דב המשיך להתעניין ביהדות ולהתלבט לגביה. כקצין חתם קבע ובמשכורתו הראשונה קנה תנ"ך עם מפרשים. פתח במעשה בראשית, ובמבט שטחי ראה שאין התאמה בין הנאמר בתורה ובין התיאוריות המדעיות, אך כשעיין בפירושי הרמב"ן והמלבי"ם, נוכח שהסברי התורה הובנו היטב על רקע התיאוריות הגיאולוגיות. הוא התחזק בהחלטתו להתמיד בלימוד מקורות היהדות.

בתום שירותו הצבאי שב למשמר השרון ולא גילה לאיש את לבטיו. הוא עבד קשה בלי זמן למחשבה, ובכל זאת השתדל ללמוד תנ"ך, כשהוא ממשיך לחתור לאמת שביהדות.

אז הוצעה לדב עבודה בחברה להגנת הטבע, והוא עבר לקיבוץ גשר הזיו שבגליל המערבי, והרבה לטייל בהרי הגליל. שם, באווירה השלווה, מצא את עולמו החדש - האמונה בה' ובתורתו. כשהבין את המשמעות המעשית - קיום מצוות בפועל - הדבר נראה לו קשה ונועז מדי, אבל אט אט התגבשה בקרבו החלטה לנסות לחיות כיהודי שלם.

יום אחד חבש, כולו סוער ונרגש, כיפה לראשו, לתמיהת התלמידים. באותו יום העביר שיעור על נביעת מים מתוקים בין סלעי חוף הים, סמוך לגלים המלוחים. הוא קרב עם תלמידיו לשפת הים, למקום שבו נמצא מעיין מים מתוקים, גחן ושתה מהם. מישהו העיר: "הבחור השתגע. בתחילה הוא חובש כיפה וכעת שותה מי ים...".

התלמידים שתו ונדהמו ממתיקותם של המים. לאחר השיעור הסביר להם דב שברצונו ללמוד על אלוקים וזהו פשר הכיפה שלראשו.

למרות תשוקתו להיות יהודי, נוכח שאינו יודע כיצד יהודי מתנהג. הוא נסע לנהריה הסמוכה, הגיע לביתו של רב העיר, הרב קלר, ואמר לו: "אני מגשר הזיו, וברצוני להיות דתי".

הרב היה המום. באותם ימים החזרה בתשובה הייתה תופעה נדירה ביותר. לאחר שנוכח ברצינותו של הצעיר, שלף מתוך ארון הספרים קיצור שולחן ערוך ואמר: "עשה ככל הכתוב בספר הזה!".

דב החל ללמוד את הספר מראשיתו וניסה לקיימו. כשראה הרב קלר, בעת שדב התארח אצלו בשבת, שברצונו להתקדם הלאה, הציע שייסע לבנו הלומד בישיבת מרכז הרב בירושלים וצירף מכתב בידו. דב התפטר מהחברה להגנת הטבע ועלה לירושלים.

המולה קידמה את פניו בכניסה למרכז הרב. התלמידים התנצחו בלימודם. המעבר משלוות הטבע להמולת הלימוד היה חריף בשבילו. כשהגיעה תפילת מנחה, דב דפדף בסידור ורצה להתפלל עמם.

בעודו מדפדף, הסתיימה התפילה והוא נותר לבדו. הוא היה שבור והחליט לשוב להרי הגליל.

דב ביקש לחזור לחברה להגנת הטבע בתנאי שלא יעבוד בשבת והם הסכימו לכך. הוא הוציא מבית הוריו בסתר את התפילין שקיבל לבר המצווה והפך לצמחוני בעל כורחו כדי לא להיכשל באכילת בשר לא כשר. הוא השתדל לקיים את התורה כמיטב יכולתו והתכתב עם ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק.

במשך הזמן נוכח לדעת שבלי לימוד תורה מסודר לא יהיה מסופק, והרגיש שהתורה היא המעיין שצריך להשקות את נפשו. הרב קלר המליץ לו לנסוע לישיבת כפר חסידים. התלמידים קיבלוהו בחום והוא החל ללמוד פרקי אבות ומעט דינים, ובהמשך טעם מהטעם המשכר של לימוד סוגיה בגמרא. ככל שלמד יותר, כך ראה עד כמה הוא בור ועם הארץ והחליט לשקוע בעולמה של תורה. הוא קיבל הזמנה מהרב צבי יהודה לשהות במחיצתו בחג הסוכות. דב שהה שבועיים בבית הרב, ומאז נשאר בירושלים כתלמיד מן המניין בישיבת מרכז הרב.

לאחר מלחמת יום כיפור הקים הרב דב ביגון את מכון מאיר, על שם אליעזר מאיר ליפשיץ הי"ד, שנפל כצנחן בקרב בתעלת סואץ. המכון שוקק החיים ופעילותו הענפה מהווים מרכז ללימודי יהדות לרבים השבים ליהדותם ברוח דרכו של הרב אברהם יצחק קוק זצ"ל - באהבה ובאמונה.

על פי הספר 'סימני דרך' בהוצאת 'ראש יהודי'

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:[email protected]