שמחה ולאה גולדין יצאו למאבק ארוך וקשה עם סיכויי הצלחה מוגבלים מראש.
הם יצאו לקרב תודעתי שבו הם דורשים לשנות את כללי המשחק המקובלים בקרב מקבלי ההחלטות בישראל בכל הנוגע לעסקאות שבויים וחללים מול ארגון חמאס.
עד היום שם המשחק היה אחד בלבד: שחרור מחבלים. ניהול הדיאלוג מול חמאס עסק במספרים בלבד. כמה מול כמה. כמה חללים וכמה שבויים מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני. לוחות זמנים והכדאיות שנבחנה בנקודות הזמן הרלוונטיות.
היתה גם דרך נוספת שבדרך כלל אומצה על ידי הימין האידיאולוגי (ולא רק: ציפי לבני בשעתו התנגדה לעסקת שליט): לא לשחרר מחבלים; לא לקיים כל מגע עם חמאס. צריך לומר בהגינות שלו התקבלה עמדתם, גלעד שליט ככל הנראה עדיין היה עד עצם היום הזה בשבי החמאס.
משפחת גולדין מציעה לקבור את החלוקה המקובלת. היא אינה מעוניינת בעסקה או בדיאלוג שבה נבדקים מחירי כדאיות בשני הצדדים. היא אינה חפצה בסחר-מכר מול מרצחים. היא מתנגדת נחרצות לשחרור מחבלים שרק יעצימו את האיום הביטחוני על מדינת ישראל ויגבירו את תאבונם של הרוצחים לחטוף חיילים. אך באותה נשימה היא דורשת מהממשלה לנהל דיאלוג מוגבל עם חמאס, להגדיל ראש וליצור מנופי לחץ על הארגון הרצחני.
ולא, הם לא מדברים בסיסמאות. הם בסך הכל דורשים מהממשלה ליישם החלטותיה. די היה להקשיב למסיבת העיתונאים שהתקיימה לפני שעות אחדות בה הם העלו דרישותיהם המתייחסות להחלטות הקבינט שהתקבלו בינואר האחרון: לא להחזיר את גופות מחבלי חמאס; להפסיק מיידית את כל ביקורי האסירים בכלא.
"הגיע הזמן לשים סוף לקייטנה הזו", אמר שמחה גולדין וצדק. כל כך צדק עד שיש כל כך הרבה ח"כים ושרים בימין, חברי קבינט ושאינם, הסבורים שיש לחולל כאן ועכשיו שינוי דרמטי ביחס למחבלי החמאס, עם או בלי קשר לצורך ביצירת מנופי לחץ שיובילו לשחרור גופתו של הדר הי"ד.
בתווך נמצא שר הביטחון אביגדור ליברמן שבעת האחרונה סופג ביקורות חריפות מכל כך הרבה חזיתות בימין שהמכנה המשותף להן הוא רפיסות ופחדנות. על גבול הרצועה מאזכרים את מדיניותו הרופסת; בהתיישבות רותחים על משנתו הפרגמטית אותה הביא ממשרד החוץ למשרד הביטחון; בשדה בועז מאשימים אותו ברמאות; והורי הדר גולדין מצמידים לו תכונות של חלש ופחדן.
משפחת גולדין אינה משלה את עצמה. גם היא מודעת לקושי התודעתי ולאתגר הפוליטי העומדים לפתחה. אולם היא איננה אומרת נואש. היא מאמינה שבסופו של יום הלחץ הציבורי יעשה את שלו וליברמן ישנה עורו. והלוואי שלא תתבדה.