במבט ראשון זה נראה כמו פסק דין מאוזן. פה אחד קבעו חמשת שופטי בג"ץ כי למדינת ישראל מותר להרחיק מסתננים למדינה שלישית, ודחו את כל הטענות נגד יעד ההרחקה.
באופן תיאורטי השופטים גם קבעו כי לא נדרשת הסכמתו של מסתנן בלתי חוקי לצורך הרחקתו למדינה שלישית, כך שלכאורה מדובר בפסק דין מאוזן והוגן.
אולם, בפסק הדין "שתלו" שופטי בג"ץ "מטען צד", כזה שהופך את כל ההסדר להרחקה למדינה שלישית להסדר ריק מתוכן, מאחר ששום מסתנן שפוי שהצליח לעבור את דרך החתחתים ולהגיע למדינת ישראל לא יסכים להצטרף אליו.
על פי גישת המדינה, מתווה ההרחקה אותו הציגה בפני שופטי בג"ץ הוא מתווה הרחקה מרצון, כלומר איש איננו מועלה בכוח על המטוס בדרכו למדינה הקולטת. עם זאת, מי שאיננו מסכים להרחקה איננו רשאי להסתובב חופשי ברחובות. אם הוא בוחר שלא לעלות על המטוס הוא נותר במשמורת, כלומר במתקן הכליאה בסהרונים.
הסידור הזה לא היה לרוחם של שופטי בג"ץ. השופטים, עדיני נפש שכמותם, לא הסכימו שההרחקה מרצון תהיה תחת קיום האלטרנטיבה של מאסר. לשיטתם, "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני" איננו הסדר לגיטימי להרחקת המסתננים.
המשמעות של קביעה זו של בג"ץ היא קשה במיוחד. העובדה שלא ניתן להחזיק מסתנן במשמורת יותר מ-60 יום משמעותה היא אובדן כל "שוט" שיגרום למסתננים לרצות להיות מורחקים ממדינת ישראל. התוצאה היא ששום מסתנן בר דעת לא יורחק ממדינת ישראל, וכך כל המאמצים שהשקיעה ישראל בגיבוש הסדר ההרחקה ירדו לטמיון.
השופטים אמנם העירו שהמדינה יכולה להגביל את האזורים בהם מורשים המסתננים לגור. אולם מישהו יכול להסביר איזה רווח יצמח למדינת ישראל אם בעיית המסתננים תנדוד משכונות המצוקה של תל אביב לשכונות המצוקה של ערים אחרות?
בסופו של דבר הפקירו שופטי בג"ץ את תושבי שכונות המצוקה, בתל אביב או בערים אחרות. הם אלו שישלמו את מחיר עדינות הנפש ואנינות הדעת של השופטים הנכבדים.