נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור, נאמה אחר הצהריים (שלישי) בטקס פתיחת שנת המשפט, והתייחסה לבחירת מחליפתה שתתרחש בקרוב.
"בעוד ימים אחדים יבחרו הנשיאה והמשנה לה. הוועדה לבחירת שופטים תבחר גם שני שופטים חדשים לבית המשפט העליון. תהליך בחירת שופטים לבית המשפט העליון הוא מורכב מאוד. יש צורך ברוב של שבעה חברים מתשעה, לפי התיקון לחוק בתי המשפט המכונה 'חוק סער'. אני רואה בחוק סער ואגב ראיתי זאת גם כשחוקק החוק במהלך חשוב שיש לברך עליו, החוק מחייב למעשה שיתוף פעולה בין חברי הוועדה והשגת הסכמות ביניהם, כדי לגבש את הרוב הנדרש", ציינה נאור.
"אני קוראת מכאן לכל חברי הוועדה לשים את הדגש בבחירה על האיכות המקצועית של המועמדים. זהו – בצד אישיות מתאימה – חייב להיות שיקול העל. יש לתת את הדעת גם לצורך שבית המשפט ייצג – ייצג ולא ישקף, וככל הניתן, את חלקי האוכלוסייה, אך שיקול העל הוא האיכות המקצועית, ותנאי נוסף הוא מזג שיפוטי", הוסיפה.
לדבריה, "בעוד כשבועיים, נציין את היום שבו, לפני 69 שנים, נפתח בית המשפט העליון. מאז ועד היום שירת בית המשפט העליון את החברה הישראלית בנאמנות, באובייקטיביות ובמקצועיות. שופטים כיהנו ושופטים פרשו, אך בית המשפט עומד ויעמוד על תילו. בית המשפט הוסיף במלאכתו כקדם, פיתח את המשפט הישראלי והגן על זכויות האדם ועל הערכים הדמוקרטיים. תמיד היה הוא, כלשונו של השופט זילברג 'בית משפט' ולא 'בית שופטים, אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו'. שופטיו לא ראו להם שליחות אלא בשליחותם השיפוטית – לעשות צדק על פי דין. מעולם לא נהו אחר נוסחאות ריקות, בשם 'אקטיביזם' או 'שמרנות', אלא שקלו כל עניין לגופו. שופטי בית משפט זה הכריעו, ומכריעים, לא על סמך דעות ועמדות אישיות כי אם על פי מיטב הכרתם את הדין ובהתבסס על התשתית העובדתית שהניחו בעלי הדין".
"השמירה על שלטון החוק וההגנה על זכויות הפרט היו מאז ומתמיד חובותיה של הרשות השופטת בישראל. אולם אין הן מוטלות עליה לבדה. הן מוטלות, כמובן, על כל רשויות השלטון אך, מעבר לכך, חובות אלה מוטלת גם על שכמם של עורכי הדין. אני מאמינה ביכולתם של עורכי הדין לתרום להגברת הנגישות למערכת המשפט, לקידום קבוצות מוחלשות, לביצור שלטון החוק ולהגנה על זכויות האדם. אני מאמינה ביכולתם לעשות כל זאת, אך גם כי זו חובתם לעשות כן", הוסיפה נאור.
"מאז ניתן אתמול פסק דיננו בעניין הרחקתם של מסתננים למדינה שלישית והחזקתם במשמורת לשם כך, נשמעות תגובות רבות בשיח הציבורי. חלקן הגדול ניתנו דקות לאחר מתן פסק הדין שאורכו 121 עמודים וחלקן לא שיקפו את האמור בו. על כן אני מבקשת להעמיד בקצרה מאוד דברים על דיוקם: כפי שציינו בפסק הדין, הדין בישראל והדין הבינלאומי מאפשרים כעיקרון להרחיק שוהים שלא כדין ללא הסכמתם ובניגוד לרצונם. זו מהותה של הרחקה להבדיל מיציאה מרצון. עם זאת, במקרה הנוכחי ההסדר הספציפי שהמדינה עצמה היא זו שגיבשה אותו עם המדינה השלישית הרלוונטית אינו מאפשר להרחיק מסתננים ללא הסכמתם. במהלך דיון שנערך במעמד צד אחד ביום 9.10.2016 הצהיר נציג המדינה במפורש כי "מוחזק במשמורת שעומד על דעתו ואומר עד העלייה למטוס שאין הוא מוכן להיות מורחק... לא יגורש בכפייה". אלה דברי נציג המדינה וזו אינה קביעה שלנו. מאחר שנדרשת כאמור הסכמה, הסכמה שכזו נדרשת להיות מדעת, חופשית ומרצון – כפי שחזרנו ושנינו בשורה ארוכה של פסקי דין קודמים, הן בנוגע למסתננים הן בנוגע לתחומים אחרים. משזו ההסכמה הנדרשת, ברי כי לא ניתן להחזיק מסתננים במשמורת לצורך השגת ה'הסכמה' כביכול. אם היינו אומרים אחרת, היה בכך כדי לעקר את דרישת ההסכמה מתוכן".
"אני יודעת ששרת המשפטים תעסוק כאן בחוק הלאום. שרת המשפטים ואני למדנו לא להפתיע אחת את השנייה. אני אמנע מלהתייחס לחוק כיוון שלא מן הנמנע שעניינו יגיע לבית המשפט העליון, גם אם זה יקרה כשאהיה בדימוס", חתמה נאור.