כשאני יושבת מול המחשב וכותבת את הטור, מדי פעם מרחפת מולי מחשבה מטרידה: לא כתבתי את זה כבר פעם? ובכן, השבוע גיליתי שהייתה לי סיבה להיות מוטרדת. אכן היו דברים שכבר כתבתי פעם, ואפילו פעמיים. לפעמים בדיוק באותן המילים.
ואיך אני יודעת? כי לרגל יום ההולדת (שאני עדיין זוכרת שכתבתי עליו לפני שבועיים, ברוך ה') אנשים טובים ארגנו לי מתנה מקורית וכרכו את כל 137 הטורים שלי לספר פרטי בשבילי. לא ייאמן, אבל מתברר ששש שנים של כתיבה דו-שבועית מצטברות למסה די משמעותית. כמעט כמו הדף היומי, להבדיל.
במשך כל השבוע עלעלתי לי להנאתי, וזה באמת היה כיף גדול לדפדף ולהיזכר. כמו לקרוא יומן ישן. גיליתי שכל פסח אתם שומעים על הדחיינות שלי ועל חוסר הסדר, ואת הסיפור על ההחמרות המיותרות שהחמרנו בתחילת חיי הנישואין שלנו. אין דבר. אם אני לא זוכרת, כנראה שגם אתם לא. ובכלל, על הבלגניסטיות שלי אתם שומעים הרבה יותר מאשר פעם בשנה - בערך בכל טור שלישי יש איזה אזכור לעניין הזה.
מה עוד גיליתי? ש"צר עולמי כעולם נמלה" זה אנדרסטייטמנט פראי. בית, ילדים, ספר שקראתי, בית, ילדים, סרט שראיתי (עם הגיהוץ, אלא מה), בית, ילדים, מעמד האישה, בית, ילדים... נראה לי שהגיע הזמן שאני אצא מהקונכייה. תואר שני בפילוסופיה סינית אולי, או שאני אפצח בקריירה פוליטית? המזרח הרחוק קצת רחוק מדי בשביל שאני אחפש את עצמי, אבל אולי סתם אעשה טיול ממטולה עד אילת ואכתוב רשמים. יכול להיות נחמד. מימון, מישהו?
אברמוביץ' נגד הסמארטפון
מתברר שעוד נושא שחביב עליי הוא הפלאפון. כתבתי עליו לפני שהיה לי סמארטפון, כתבתי עליו אחרי שהיה לי סמארטפון, והנה, עכשיו אני כותבת עליו שוב.
'האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי' מאת יובל אברמוביץ' הוא ספר קצר וחביב, אך גם מדכא למדי, על ההתמכרות למסך הקטנטן. על עצמי אני יכולה לומר שאני לא משתמשת כבדה - אין לי בנייד לא טוויטר ולא פייסבוק, ומספר קבוצות הווטסאפ שלי מינימלי בהחלט. אני אפילו לא מסתובבת עם המכשיר רוב הזמן (פשוט אין לי איפה לשים אותו) ואם חשוב לכם להשיג אותי, יש לכם יותר סיכוי לעשות את זה בעזרת קו הבזק הארכאי. ובכל זאת, גם אני מרגישה את הסחף. אני קמה מהמיטה, ורואה את האור הכחול הקטן שמהבהב לו מולי. היי, מישהו שלח לי משהו! אני חושבת ולוחצת על הכפתור לפני שאני מספיקה להזכיר לעצמי שעוד לא נטלתי ידיים. אולי זאת הודעה חשובה? יש סיכוי זעום, כי אני בכל זאת כוננית מד"א, אבל עדיין לא מצאתי משהו שלא היה יכול לחכות שאני אתלבש ואתפלל, ואשתה כוס קפה ואוכל ארוחת בוקר.
גם במשך היום אני מוצאת את עצמי מחפשת מדי פעם את הנייד כדי להרגיש שוב מחוברת. איפה יכולתי לשים אותו? אני מחייגת אליו בתקווה שהוא עדיין טעון ולא על רטט, והולכת להתעדכן. וגם אני שמה לב לעובדה הלא נעימה שקשה לי להיות קשובה לאנשים, כשהאצבעות שלי מחליקות ימינה ושמאלה על מסך המגע.
גיבורו המצויר של אברמוביץ' נמצא במצב הרבה יותר גרוע, ונראה לי שהוא מייצג את הדור טוב יותר ממני. אז אם נראה לכם שמישהו קרוב לליבכם קצת מגזים עם ההתמכרות, ואתם רוצים לרמוז לו על כך בעדינות, או שלא, ספר בנושא יכול להיות אמצעי לא רע בכלל.
לא ב"שיטת השוברים"
שוב מתחילה שנה, ושירו המקסים של עלי מוהר "כל עוד", במנגינה המקסימה עוד יותר של יוני רכטר, מתנגן לי בראש: "ילד הולך לו ברחוב / בבוקר בהיר של תשרי...". ויחד עם ההתרגשות ועם הנוסטלגיה, בליל שבת התנהל אצלנו בסלון דיון סוער על מערכת החינוך. יש לי בבית כמה תומכי פייגלין נלהבים, שלפי הסטטיסטיקה הזעירה שלי הולך להיות הפתעת הבחירות הבאות. בכל אופן, המצע שלו מדבר על חינוך ב"שיטת השוברים". התקציב הענקי שהולך כיום למנגנון מסואב ומיותר יחולק לאזרח הקטן, ובתי הספר יתחרו ביניהם בשוק החופשי, בלי תכתיבים ערכיים ואחרים של שר חינוך מלא אג'נדות.
באופן עקרוני אני נהנית לשמוע את רעיונותיו של משה פייגלין, שמצליחים להיות מקוריים, אינטליגנטיים ומעוררי מחשבה. אבל למעשה, קשה לי להאמין ששיטה כזאת תיטיב עם חינוך ילדינו. בית ספר זה משהו שונה לגמרי ממחלקת יולדות, שזאת הדוגמה שנתנו במצע 'זהות' להפרטה מוצלחת. שם צריך לדאוג רק לתנאים פיזיים נאותים, אבל חינוך הוא עניין כל כך מורכב שנראה לי חשוב שיהיה מישהו עם מבט-על. ברור שאפשר וכדאי להתייעל, וכמו כל מכונה גדולה ולא לגמרי משומנת, סביר להניח שחלק מהתקציב נעלם בין גלגלי השיניים. זה חבל, אבל נראה לי שבכל שיטה שלא נבחר, בסופו של יום נמצא את עצמנו מול מספר מצומצם למדי של אופציות חינוכיות רלוונטיות. תמיד יהיו פלוסים ומינוסים לכל מקום, ותמיד נצטרך למצוא את הברירה הטובה ביותר שמתאימה לילד הספציפי שלנו. ובכל מקרה, נתפלל שתהיה שנת לימודים טובה ומבורכת לכולם.
לתגובות: [email protected]