מי שעקב בחודש האחרון אחרי המתרחש בצה"ל ראה מחזה מדהים.
לערב גיבוש של חטיבת גבעתי התייצבו חיילי פלוגת 'תומר' החרדית, פלוגה שהוקמה ב‑2014 כחלק מתהליך חשוב של תנופת גיוס חרדים לתפקידי לחימה. בחטיבה התלבטו כיצד למנוע מהחיילים לקחת חלק באירוע שכלל הופעת זמרות. מפקד החטיבה, אל"מ בר כליפא, התייעץ עם הגורמים האמונים ולבסוף קבע על פי הפקודות המיוחדות לערוך להם אירוע נפרד שבמהלכו קיים עימם שיחת היכרות ובה ביקש מהם להקפיד ולשמור על אורח חייהם גם בזמן השירות הצבאי, שכן מיעוטם רצו דווקא לשבת באירוע המעורב עם הזמרת, כפי שאכן עשו חלק מהם לבסוף.
אחד מעקרונות הלחימה הוא הפשטות, שנחשבת לשיאה של המקצוענות. כלומר, להציג את המשימה באופן פשוט וברור גם כשהתוכנית הכללית מורכבת. נראה שמפקד גבעתי אכן עסק בשנות שירותו הארוכות בלחימה בשטח, ולא נפל בפלפולי סרק שבהם שגו אחרים שחושבים ששמירה על אורח חיים דתי כהלכתו והיעדרות משלב הזמרה תפגע באחדות השורות. מח"ט גבעתי לא חשש מכך, והוכיח כי להפחדות אין כל אחיזה במציאות. חטיבת גבעתי תתמרן היטב במבצע הצבאי הבא. היא לא התפרקה מפעולת מפקדה, ותדע כל אם יהודייה כי מסרה את גורלו הרוחני של בנה בידי מפקד הראוי לכך.
בעצם, כמעט כל אם יהודייה. אמו של החייל הסרוג שולחת את בנה להיות כפוף לגורל שונה ולפקודה שונה - פקודת השירות המשותף. פקודה זו מכריחה חיילים דתיים שאינם מעוניינים בכך לשמוע שירת זמרות, ובאותה נשימה פוטרת מכך (בסעיף 8 לפקודה) חיילים "במסלולי השירות המיועדים לחרדים", ומותירה (בסעיף 56) את "הסוגיות ההלכתיות" בידי הרבנות הצבאית. כל זאת תחת המעטה של סעיף מורכב בנושא שירה בטקסים, וסעיפים נוספים של אימון משותף והגדרות לבוש מינימליות. התוצאה האירונית היא שחייל דתי-לאומי גם אם הוא מקפיד על קלה כבחמורה ובוגר ישיבה מחויב להשתתף, ולעומת זאת חייל חרדי, גם אם הוא מהטיפוס המחפף, רשאי לצאת.
אין בעיה עם הפטור לאותם חרדים. יש במסלולים החרדיים של נצ"ח ושח"ר מיעוט של חיילים פליטי מסגרות חינוך חרדיות, כולל מחללי שבת, שהמסגרת הצבאית מחזיקה ומחזקת אותם רוחנית, וכך יאה.
השאלה היא כיצד נולדה תופעה מוזרה זו של אבחנה הלכתית בין כיפות, של דיס-הרמוניה כה מעליבה. ייתכן שראשית הורתה באירוע שהתקיים בבה"ד 1 לפני כשש שנים, או אז נטשו צוערים בהפגנתיות, שלא בצדק, טקס בזמן שירת נשים, וכצפוי נענשו. מתוך חרדה רבתי למדינה, לצבא ולראשית צמיחת גאולתנו, יצא פסק הלכה צבאי המאשר לכפות על חיילים מצב זה. בשנה החולפת אף הוטמע הפסק בפקודת השירות המשותף. והנה, החרדים הוכיחו הפעם באופן בולט כי ההכשר נבע מלחץ. החרדה קנתה לה אולי אחיזה בראש אך הבעיה אינה מצויה בשטח. שהרי גבעתי לא נפלה, וצה"ל לא ייפול.
לא לכפיית תרבות
היסטורית, ומדובר בהיסטוריה לא רחוקה, הקו ההלכתי היה שונה. הרבנות גיבתה את החייל הפשוט ועודדה אותו להודיע למפקדים כי יש לו מניעה הלכתית להשתתף בחלק זה של הטקס, זאת לעומת יחידים בעלי תפקיד המוגדר ייצוגי כמפקד בכיר או חייל מצטיין, וכפי שנוהגים הרבנים הראשיים לישראל בטקסים ממלכתיים. מכאן שאין להיתלות בהנהגתם להישאר נוכחים בטקסים כהוראה בכפייה לרבבות חיילים. הראשון לציון הרב יצחק יוסף הגדיר לאחרונה את פקודת השירות המשותף "פקודה משונה", ותהה אם היא כל כך מבצעית כמו "לכבוש את הכותל". כך נוצר מצב שבלי ספק גורם לפיצול המחנה ולפגיעה באחדות, ובוודאי פוגע במעמד ההלכה בצבא, כפי שנוכחנו בעת האחרונה סביב סערת השירות המשותף שהעסיקה רבות את התקשורת הדתית-לאומית.
צה"ל מטבעו הוא גוף היררכי, ולא דמוקרטי. מטרתו להיות ערוך ומוכן ליום פקודה. הוא מגייס את הנוער מרחבי ישראל ההטרוגנית, והופך אותו במאמץ רב לצבא אחד. אותם המתחנכים להתייצב בבקו"ם מתוך שמחה של מצווה והרבה "רעל", לובשים את המדים כמדי קודש ומשתוקקים לכפייה. כפייה של משמעת ברזל, כפייה של כושר קרבי ומורשת קרב, כפייה של מקצועיות וערבות הדדית, רוח לחימה ומסירות נפש. כפייה של הכרעה וניצחון.
אבל אין לכפות תרבות, ואין לכפות מגזריות. אגב, מח"ט גבעתי הראה באותו הערב דוגמה כשנהג כראוי גם כלפי חייליו הסרוגים ופטר אותם, יחד עם אחיהם החרדים, לפנים משורת "השירות המשותף", ללא אבחנה. ראוי לעגן זאת בפקודה שתילמד בכל צה"ל. מפקד אחד. פקודה אחת.
הגיעה העת להתחנך ולחנך עצמנו לממלכתיות נכונה, הרואה גם בבנינו ובנותינו ומטענם הרוחני-חינוכי ככאלה הראויים להילקח בחשבון. הרי גם הם חלק מכלל ישראל, חלק דומיננטי אפילו. הניסיון בשטח מראה שאפשר וצריך לנסח פתרונות, אך קודם כול צריך לנסח עקרונות. זו לא האידאולוגיה החרדית שצדקה. זו הפרקטיקה והאמת הפשוטה. כל חייל ירא שמיים יקבל את אותו היחס כאחיו החרדי. לא יותר, אך לא פחות.
הכותב הוא סרן במילואים, מוסמך לרבנות עיר ורב צבאי לשעבר בחיל ההנדסה הקרבית