באירוע שהתקיים השבוע באזור התעשייה ברקן לציון 50 שנה להתיישבות בשומרון, הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו כי לא יהיה פינוי יישובים נוסף.
הוא הוסיף ואמר כי "חזרנו לכאן כדי להישאר לתמיד, לא תהיה יותר עקירה של יישובים בארץ ישראל, עקרנו יישובים ומה קיבלנו? טילים!". מיד התחלתי לדאוג: אם אין כוונה או סכנה של פינוי יישובים, מדוע להזכיר את זה בכלל?
הדברים נשמעים משכנעים בדיוק כמו "דין נצרים כדין תל אביב" שהצהיר בזמנו אריאל שרון. ערכן של מילים בפוליטיקה הישראלית שווה לערכו של הד שמהדהדים תופי טם-טם. כעבור זמן קצר הם נאלמים ונעלמים כמו לא היו מעולם. תמיד אפשר לשלוף מהבוידעם את האמרה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ולהורות על גירוש וחורבן. היינו כבר בסרט הזה.
בנאום בר-אילן המפורסם הצהיר אותו ראש ממשלה על שתי מדינות לשני עמים. אין שום אפשרות להקים מדינה ערבית בתוכנו מבלי להחריב יישובים ביהודה ובשומרון. אומנם התנאים שמעמיד נתניהו להקמת מדינה ערבית נוספת קשים מנשוא – מדינה מפורזת מנשק, שליטה ישראלית על כל גבולותיה של אותה מדינה ועוד - אבל מה יהיה אם הערבים יקבלו עליהם לעת עתה את כל התנאים? כל העולם ילחץ על ישראל וגורלם של יישובים רבים ייחרץ.
ההצהרה הזאת של ראש הממשלה במלאות 50 שנה להתיישבות חסרה את עיקרה, שהוא נסיגה מוצהרת, מוחלטת וברורה מרעיון שתי המדינות על בדל אדמה. אין מקום לשתי מדינות כי אין צורך במדינה נוספת לערבים. אין גם רצון ערבי למדינה נוספת. המטרה הערבית ברורה לכל בר-דעת: חיסולה של המדינה היהודית מנקרת העיניים. כל עוד עמדה ארץ ישראל בשיממונה מאות בשנים לא היה לה מבקש ובוודאי לא דורש, עכשיו יש לה חומדים ותובעים לרוב.
מדינת ישראל צריכה לזקוף את גווה, להישיר מבט אל העולם כולו ולהודיע על החלת ריבונותה על כל המרחב שבשליטתה כיום. מחאות וגינויים לא יועילו וכל התנגדות תיתקל ביד נוקשה. עם ישראל חפץ חיים, ואין לנו חיים אלא בארץ שהיא מולדת העם היהודי. כל אבן וכל רגב על האדמה הזאת יעידו על בעלות העם היהודי.
לא מספיק לבוא לטקס חגיגי ולהצהיר הצהרות חלולות. הגיע כבר זמן המעשים. להקים עוד ועוד יישובים ולפתח את הקיימים לרבות את היישובים הערביים – כבישים, מבני ציבור, כיכרות וגני פרחים. לתת תחושה של קביעות לאורך שנים. זו המשמעות האמיתית של "חזרנו לכאן לתמיד!".