בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

פתיחת שנת הלימודים עוררה שוב בלא מעט יישובים את שאלת הגיוון בחינוך הדתי.

גם בעיתון זה קיבל הדבר ביטוי בשבוע שעבר בטורו של יאיר שרקי. זו סוגיה עם זקן לבן, מחלוקת שהיא לשם שמיים, ועל כן סופה להתקיים ככל הנראה עוד הרבה שנים. משום כך, ומשום מדובר בסוגיה חשובה שיש לה היבטים ציבוריים רבים בציונות הדתית, אני מבקש לתרום את חלקי לדיון.

הקמת תלמודי תורה, בווריאציות שונות (תתמ"ד, ממ"ח, מוכש"ר), מבוססת על ביקוש חיובי מהורים רבים בחלקים הולכים וגדלים בציונות הדתית, ליותר תורה ויותר יראת שמיים. שאיפת המצוינות לא יכולה להישאר רק בתחום המדעים, ויש לעודד אותה גם, ובעיקר, בתחום התורני ובעבודת ה'. בעניינים האלה כל המרבה הרי זה משובח. לא כולם מאמינים בזה, לא כולם רוצים את זה ולא כולם בנויים לזה. זה בסדר גמור, איש באמונתו ובכישוריו יחיה. אבל מי שנשאו ליבו לקורבה אל המלאכה - קדוש ייאמר לו. זה טוב למי שחפץ בכך, וזה טוב לציבור כולו שמתקדם ומרוויח מקיומן של מסגרות טובות שמטפחות מצוינות דתית ותורנית. חבל שהחמ"ד לא מצליח לתת לכך מענה בתוכו. המבט השלילי בחלק מחוגיו נגד תלמודי התורה הוא שגיאה ופספוס. שילוב של השקפה שגויה ונקדנות ביורוקרטית ומשפטית מאלץ את ההורים החפצים בכך לעבור מסלול ייסורים, ובסופו של יום למצוא את עצמם מחוץ לחמ"ד.

שתי שאלות ערכיות מעוררת הסוגיה הזאת: הראשונה היא האינטגרציה, טענה המבוססת על הנחה, לא מדויקת בכלל, שתלמודי התורה מושכים אליהם את התלמידים החזקים ובתי הספר הממ"דים נשארים עם התלמידים הפחות חזקים, והשנייה היא עניין האחדות. נשיב עליהן אחת לאחת.

הדרישה לשלב את כולם באותו בית ספר בשם האינטגרציה, גם אם הנחת היסוד העובדתית המונחת בבסיסה הייתה נכונה (ואני לא מסכים לכך, אך אני מוכן לקבל את ההנחה הזאת כנתון לצורך הדיון), משולה לדרישה לפרק את הסיירות ולשלב את כלל הלוחמים במסגרות הגדודיות כדי להשביח את הגדודים. שילוב האיכות של לוחמי הסיירות יעלה ללא כל ספק את רמתם של הגדודים, אבל יוריד את הרמה המבצעית של צה"ל כולו. אם נפרק את ההקבצות במתמטיקה ובאנגלית נקדם ללא כל ספק תלמידים מסוימים שיסתייעו בתלמידים החזקים שנשארו בכיתה האינטגרלית, אבל נפסיד את בוגרי חמש היחידות. זה לא אמור לעבוד אחרת בלימוד תורה. קיומן של מוסדות למצוינות תורנית יקדם את הציבור כולו הרבה יותר משילוב הכוחות החזקים מבחינה תורנית במסגרות החמ"ד הרגילות. חשוב לציין בהקשר הזה שמהיכרותי, הרוב המוחלט של תלמודי התורה מקבלים לשורותיהם כל תלמיד שהוריו חפצים בכך, בלי כל סינון.

ומה באשר לאחדות? אחת הפעולות הראשונות שמועברות בכל תנועת נוער עוסקת בתובנה הבסיסית שאחדות אינה אחידות. אפשר וצריך להישאר חברים ומאוחדים למרות שלא חושבים ומסכימים על כל דבר. אפשר וצריך להישאר ציבור אחד ומאוחד עם מכנה משותף רחב מאוד הנוגע למהות השקפת העולם הציונית-דתית של חיבור תורה ועבודה, שמיים וארץ, דת ולאום, ועדיין להאמין ולחשוב באופן שונה על האיזון והניואנסים של החיבור הזה. אפשר וצריך להישאר ציבור אחד, למרות שחלקנו מבקשים בסדרי העדיפויות החינוכיים שלנו לתת דגש על לימודי הקודש, ואחרים על מקצועות החול וההכנה לחיים ולרכישת מקצוע. אפשר וצריך להישאר קהילה אחת חזקה ומאוחדת למרות שמתקיימים בה שני בתי ספר, זה לצד זה, באהבה ובכבוד הדדי, כשכל אחד יכול לחנך את ילדיו כפי אמונתו.

מי שיכול להרשות לעצמו שולח את ילדיו למעונות ולגנים פרטיים, ולא שמענו את טענת האחדות בהקשר הזה. בישיבות התיכוניות ובאולפנות ילדינו "מתפצלים" וכל אחד בוחר לו את המקום שבו ליבו חפץ, וזה ממש לא מפצל את הקהילה. אין שום סיבה בעולם שזה לא יהיה כך גם בגיל היסודי. פיצול בית ספר הוא ממש לא פיצול קהילה. זו אקסיומה חסרת בסיס וחסרת היגיון לחלוטין. להפך, זה שימור האחדות הקהילתית מתוך הכרת השונות, כיבודה ואפשורה במרחב הקהילתי המשותף. זה אפילו התנאי ליכולת לשמר את האחדות הקהילתית. דווקא מי שיבקש להכניס בכפייה את כולם לאותה מסגרת, יביא לאין ספור מאבקים ומחלוקות על הדרך החינוכית של המסגרת המשותפת ויפגע מאוד בתחושת האחדות הציבורית ובלכידות הקהילתית. זה, בין היתר, גם הרציונל של ההלכה שקובעת ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה", ומאפשרת למלמד חדש לפתוח תלמוד תורה נוסף מבלי לראות בכך מחלוקת.

וזה לא נשאר רק בתחום החינוך. אפשר וצריך להישאר ציבור אחד וקהילה אחת למרות אורך החצאית, גודל הכיפה וכיסוי הראש השונה. אפשר וצריך להישאר ציבור אחד עם מפלגה אחת בעלת זהות ומחויבות ערכית ציונית דתית מובהקת, למרות ההשקפה המעט שונה בענייני דת ומדינה, ובתנאי שמאפשרים מרחב פעולה לדגשים השונים. כי אחרי ככלות הכול רב מאוד המשותף על המפריד.

הציונות הדתית היא מורכבת ומגוונת. מי שיתנה את המשך הגדרתנו כציבור אחד בכך שנחשוב, נאמין ונרצה בדיוק את אותו הדבר, יביא בהכרח אל קיצה את הגדרתנו המשותפת. דווקא מי שיכיר בגוונים השונים וייתן להם מקום בכבוד הדדי במרחב הציבורי - "מניה ומניה יתקלס עילאה" - יאפשר לנו להמשיך ולהגדיר את עצמנו כציבור אחד, שכאמור יש לו מכנה משותף יסודי ומהותי מאוד, גם אם אנו חלוקים בכמה מביטוייו המעשיים.