בשנת 2015 הוציא מנהל מקרקעי ישראל מכרז לשיווק 45 יחידות דיור בשכונת מורדות עפולה הצעירה.
עם פתיחת המעטפות התברר כי כל הזוכים במכרז הם בני המגזר הערבי, זאת על אף שמספר גבוה של תושבים יהודים ניגשו למכרז אף הם. תוצאות המכרז עוררו מחאה חריפה שהתגלגלה להפגנות סוערות.
למזלם של תושבי עפולה, התברר כי חלק מהזוכים הערבים תיאמו ביניהם את ההצעות, דבר שהוביל בסופו של דבר לפסילת המכרז על ידי בית המשפט המחוזי. תושבי עפולה נשמו לרווחה, אולם בית המשפט העליון הפך חלקית את ההחלטה, ואישר את זכייתן של מרבית המשפחות הערביות שניגשו למכרז בטענה שלא היו מעורבות בתיאום המחירים.
תושבי עפולה מצאו עצמם נאלצים להצטדק: "אני לא אשאר בעפולה אחרי החלטה כזו... לא נסכים להפוך לנצרת עילית 2. זה לא קשור לגזענות, אני מכבד את חבריי ושכניי הערבים, אבל אני מבקש לגדל ילדים בסביבה התואמת את התרבות והערכים שגדלתי עליהם", צוטט אחד מהם. אלא שלדאבוננו במדינת ישראל, בניגוד למצב בחו"ל, אין ליהודים הזכות להקים קהילות ויישובים יהודיים. בכך עלתה מחדש השאלה המעניינת באמת: האם ליהודים במדינת ישראל יש אפשרות לגדל את ילדיהם בסביבה התואמת את תרבותם ומורשתם?
מאז שקבע נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק בפסק דין קעדאן כי "אין כל מאפיינים המייחדים את היהודים, המצדיקים הקצאת קרקע המדינה להתיישבות יהודית בלבד", בא הקץ על יכולתם של יהודים במדינת ישראל להקים קהילות ויישובים יהודיים. בית המשפט העליון קבע נחרצות כי אין שום דבר המבדיל יהודי חילוני מערבי, שניהם מקיימים אורח חיים זהה ועל כן אין הצדקה להקמת קהילות ייעודיות בעבורם.
את הנושא הזה בדיוק בא לתקן חוק הלאום, המונח בימים אלו על שולחנה של הכנסת. סעיף 9(ב) להצעת החוק קובע כי מדינת ישראל תהא רשאית "לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד, לקיים התיישבות קהילתית נפרדת". המשמעות - הפיכת הלכת קעדאן.
חשוב לציין כי בית המשפט מוכן להכיר בזכותם של יהודים דתיים להקים קהילות ויישובים ייעודיים, שכן אלו מקיימים אורח חיים ייחודי. ואולם הדברים הקושרים אותנו יחד לכדי עם אחד - שותפות הגורל, עבר משותף, מורשת ישראל המשותפת ועוד - אלו אינם ייחודיים מספיק לדידו של בית המשפט. בית המשפט כרת את הענף שעליו יושבת מדינת ישראל כולה, שכן אם אין דבר שמייחד את היהודים, מדוע צריך מדינה יהודית? נראה כי בעיני בית המשפט אין דבר כזה עם יהודי אם היהודי איננו דתי.
מתברר שדווקא המשפט הבינלאומי מוכן להכיר בקיומם של עמים נבדלים ובזכותם להגדרה עצמית, גם אם הסממנים המאפיינים את העם אינם דתיים. הזכות להגדרה עצמית היא אומנם זכותם של עמים, אך יש לה גם נגזרות בזכויות הפרט.
לאומיות – רק לערבים
כזו היא הזכות ללאומיות, שהוכרה כאחת מזכויות היסוד של הפרט בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם משנת 1948. על פי ההכרזה, לכל אדם עומדת הזכות להשתייך לקהילה שעמה הוא מזדהה ואליה יש לו שייכות מיוחדת.
הלכת קעאדן התעלמה מזכות זו ונטלה מהיהודים את היכולת לממש את הזכות ללאומיות, שכן כיצד יוכל יהודי להשתייך לקהילה של יהודים, אם המדינה מונעת את האפשרות להקים קהילות כאלה?!
מתן אפשרות להקמת קהילות ייעודיות אין לה דבר וחצי דבר עם גזענות. גזענות, כהגדרתה בחוק העונשין, היא השפלה, ביזוי או גילוי איבה לאדם בשל השתייכות למוצא לאומי-אתני. העובדה שאדם בוחר לחיות את חייו בקרב הציבור שאליו הוא מרגיש שייכות מיוחדת, אין פירושה שנאה כלפי האחר. ניסיונה של המדינה לכפות על היהודים דבר הנוגד צורך נפשי בסיסי כל כך, הצורך בהשתייכות, הופכת התערבות זו לפגיעה בוטה בזכויות אדם.
חשוב להדגיש כי ככל שהדבר נוגע לאזרחיה הערבים, מדינת ישראל דווקא מקפידה מאוד על הזכות ללאומיות. רשות מקרקעי ישראל משווקת ביישובים הערביים מאות יחידות דיור המיועדות לבני המקום בלבד. ואולם כאשר מדובר ביישוב יהודי, הופך עקרון השוויון לעקרון העל שאין בלתו. לדאבוננו, במדינת ישראל רק למיעוטים יש זכות ללאומיות.
מדינת ישראל חייבת לכבד את הזכות ללאומיות של כל אדם – בלי הבדל דת, גזע, לאום או כמות מספרית. אין שום הצדקה להפליית חברי קבוצת הרוב בעניין זה. התהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית יצרו למעשה סדר ישראלי חדש. סדר שבו אין עוד רוב ברור, ואין מיעוטים ברורים. סדר שבו החברה הישראלית מורכבת מארבעה מגזרים, ואם נרצה - ארבעה שבטים מרכזיים, שונים מהותית אלה מאלה, שילכו ויתקרבו זה אל זה בגודלם. סדר שבו, אם נרצה ואם לאו, מבנה הבעלות על החברה הישראלית ומדינת ישראל משתנה לנגד עינינו.
דברים אלו מחייבים את קברניטי המדינה להיערך מחדש למציאות המשתנה. אם מודל הבעלות היהודית על החברה קרס, הרי שאין לקבל את העמדה שרק לציבור הערבי עומדת הזכות להקהיל קהילות. את הכשל, בין השאר, בא החוק לתקן.
עו"ד אורי צפורי הוא ראש התא המשפטי בתנועת 'דרך חיים'