מתום מלחמת העולם השנייה ושחרור המחנות ב-1945 הפכה סוגיית עשיית הדין והצדק ההיסטורי עם פושעי מלחמה נאציים לנושא שמעורר עניין ציבורי רב, ונקשרו בו לאורך השנים סיפורים רבים.
לכידתו ומשפטו של אדולף אייכמן בירושלים בראשית שנות השישים העלתה את סוגיית תפקידה ומעורבותה של מדינת ישראל וארגוני הביון שלה במאמץ לטיפול בפושעי השואה.
כעת פותח ארכיון יד ושם בפני הציבור הרחב מחקר רחב היקף שכתב איש "המוסד" יוסי חן מטעם מחלקת ההיסטוריה של "המוסד", ועוסק במרדף אחר פושעי מלחמה נאציים. המחקר מסכם יותר משלושה עשורים של פעילות הארגון בנושא, והוא נכתב על סמך המסמכים הסודיים שנשמרו במידור מוחלט בארכיון "המוסד" לאורך השנים.
חלקו הראשון של המחקר ממפה את אופן העיסוק של הארגון בנושא לאורך השנים, ואת השינויים שחלו בכפוף למדיניותו של ראש הארגון בכל תקופה ושל הממונה עליו, ראש ממשלת ישראל. המחקר עוסק במבנה הארגוני של היחידות השונות שניהלו את המבצע של איסוף המודיעין והכנת הפעולות והוצאתן לפועל בין השנים 1959-1991 ומהווה סיכום תמציתי של מאמצי "המוסד" בתחום רדיפת פושעי המלחמה הנאצים.
חלקו השני של המחקר מפרט את סיפורם של שמונה מעקבים ומרדפים אחרי פושעים נאציים שונים, בראשם מזכירו של היטלר ואחד מבכירי המפלגה הנאצית מרטין בורמן (Bormann), הפושע הנאצי הבכיר ביותר שגורלו לא נודע. המחקר מפרט את הגורמים והנסיבות בגינן כל אחד מהפושעים לא בא על עונשו.
חלקו השלישי של המחקר מוקדש כולו לסיכום מקיף של שלושים שנות הרדיפה העיקשת, אך העקרה, אחרי יוזף מנגלה (Mengele), שהפך לאחד מסמלי הרצחנות הנאצית באושוויץ.
את שלושת המחקרים ערך וכתב כאמור איש הארגון, ניצול השואה יוסי חן (חיניץ), יליד לחווא בפולין (כיום בבלארוס) שברח כנער מהגטו, שרד ביערות והיה ממעפילי "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס). הם הודפסו כמחקרים סודיים ב-2007 וכעת נחשפים במלואם לראשונה לציבור הרחב באתר האינטרנט של יד ושם ונגישים למבקרים באולם הקריאה בבניין הארכיון והספרייה ביד ושם.
ד"ר חיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים ביד ושם, מציין "אך טבעי הדבר שהמחקר המקיף והחשוב של המוסד שהכין יוסי חן המתבסס על מסמכים ארכיונים ישמר ביד ושם ויעמוד באופן פתוח לרשות החוקרים והקהל הרחב. אוסף התיעוד של ארכיון יד ושם, המונה כ - 200 מיליון דפי תיעוד, הוא מקור רב ערך לאיתור מידע על פושעים נאציים, ומשמש בסיס לאיתור פושעים ולהעמדתם לדין ולכן שימש בזמנו גם את חוקרי המוסד בפעילותם. על מנת לחשוף את המידע הזה לציבור הרחב, החלטנו להעלות את כל המחקר לאתר האינטרנט של יד ושם".