תרגיל הגיס הצפוני שהחל בשבוע שעבר עבר ביממה האחרונה מהגנה להתקפה, כך כך סיפרו לנו הבוקר (שלישי) כלי התקשורת, מפיו של דובר צה"ל.
בצה"ל בהחלט עושים הכל על מנת שנחשוב שמתווה התרגיל מסמל משהו טוב שעובר על חשיבת הדרג הצבאי הבכיר בנוגע ליעדי סיבוב העימות הבא בצפון, בתקווה כמובן שזה לא יקרה בקרוב.
לכן לא הסתפק דובר צה"ל בשליחת תמונות מרשימות מהתרגיל הגדול בצפון, ושיגר לשיחה עם הכתבים הצבאיים "קצין בכיר" שסיפר להם שבעימות הבא צה"ל לא יסתפק בפחות מהכרעת חיזבאללה.
נשמע מרשים? האמת היא שגם אותי זה הרשים. כמי שהשתתף בתור חייל מילואים במלחמת לבנון השניה, וחווה את המלחמה ההיא מהצד של החייל הפשוט שנחשף לדברים בנקודת הקצה שלהם, השינוי בטונים נשמע מרשים מאוד.
אבל לצערי, למרות הכל, אני לא באמת רגוע. נכון, אחת הבעיות הקשות שנחשפו לכלל הציבור עם פתיחת מלחמת לבנון השניה היה הפסקה כמעט מוחלטת של האימונים בצה"ל, גם של חיילי הסדיר וגם של חיילי המילואים שנים קודם לכן. חלק מחיילי המילואים שהשתתפו במלחמת לבנון השניה לא התאמנו יום אחד בחמש השנים שקדמו ליום בו קיבלו צו 8 ונקראו לדגל. אין ספק שהמציאות הזו יצרה בעיה מאוד גדולה בניהול המלחמה, וההקפדה של צה"ל מאז לשמור ככל הניתן על שגרת אימונים סבירה גם מול צרכים הולכים ודוחקים היא מרשימה. אבל האימונים אינם חזות הכל.
כל מי ששירת במלחמה ההיא, ובמידה לא מעטה גם מי שהיה בעורף, יכול היה להבין כבר תוך כדי המלחמה שהבעיה הגדולה ביותר של צה"ל לא נעוצה בציוד ולא ברמת האימון. הבעיה נמצאת בראש, תרתי משמע.
ראשי המדינה באותם ימים, וגם ראשי צה"ל, פשוט לא היו אמיצים מספיק ולא ידעו או לא הבינו מה הם בעצם רוצים מהמלחמה הזו. התוצאה היא מלחמה שנוהלה תוך שינויי משימה בלתי נגמרים לא ברמת הביצוע אלא ברמת המתווה הגדול. העובדה שרבים מהחיילים שהוטלו לקרבות לא היו מאומנים ברמה מספקת היוותה אמנם קושי, אבל לא היא היתה הבעיה העיקרית.
על מנת שהמלחמה הבאה בצפון, שיש לקוות שגם אם תבוא לא תמהר להגיע, תיראה אחרת, צריך לעשות את השינוי בראש. אנחנו זקוקים למצביאים אמיצים ולמנהיגים אמיצים. סגן רמטכ"ל לשעבר (שנמצא עדיין בשירות) ומודיע לעולם כולו שלא נוכל להתמודד עם איראן לבדנו, הוא לא התחלה טובה, גם אם טכנית יש צדק מסוים בדבריו. תרגול יכול לחזק את האומץ, גם של מפקדים בכירים מאוד. הוא לא יכול לייצר אותו במקום שבו הוא איננו קיים.