החופש שאחרי החופש
החופש שאחרי החופשאיור: עדי דוד

לא שהיה אכפת לי אם היו מאריכים את החופש בעוד כמה שבועות, אבל בכל זאת נחמד לי לחזור לכיתה ולפגוש את החברים.

אפשר אפילו לומר שטיפ טיפה נמאס לי להסתלבט, לטייל וללכת לבריכה. אבל השנה זה לא היה ככה. השנה החופש הגדול היה ממש לא כיף, ואפילו לא יכולנו להתלונן.

בשבוע הראשון של החופש סבתא חיה נפלה בבית ושברה את הירך. גם אני פעם שברתי רגל, ולמרות שזה לא היה נעים זה גם לא היה נורא, אבל מתברר שאצל אנשים מבוגרים זה הרבה יותר מסובך. סבתא הייתה ממש מסכנה ואושפזה בבית חולים. אמא נסעה כל הזמן לבקר אותה ולטפל בה, הנופש המשפחתי בוטל, וגם אבא היה טרוד מאוד במשהו שקשור לעבודה שלו. בקיצור - כל התוכניות של החופש התבטלו, ואחי ינון ואני נשארנו תקועים בבית, מנסים להעסיק את עצמנו (איזה מזל שיש מחשב). התפללנו שסבתא חיה החייכנית שלנו תתאושש, והשתדלנו להתנהג פחות או יותר בסדר.

יומיים לפני תחילת הלימודים סבתא השתחררה מבית החולים, וקיבלה עובדת פיליפינית שתעזור לה בבית. אמא הייתה פתאום פנויה, וגם הלחץ בעבודה של אבא ירד. אבל מה זה שווה עכשיו? או ככה לפחות חשבנו. כי ערב אחד אמא הביטה בנו פתאום כאילו שהיא לא ראתה אותנו חודשיים (מה שבערך קרה), ואמרה: "ילדודס, הייתם ממש ילדים טובים. אני מתארת לעצמי שגם לכם היה קשה בתקופה האחרונה".

"כן, זה היה מעצבן שלא עשינו כלום בחופש", אמר ינון.

"אבל העיקר שסבתא מרגישה יותר טוב", הוספתי במהירות.

אמא חייכה. "אז מה דעתכם שנעשה לנו קצת חופש עכשיו?"

"מה, נפסיד בית ספר?", שמח ינון.

"לא יותר מדי. לא הייתי רוצה שכבר בתחילת השנה תצברו פערים, אבל יש לי רעיון! מחר אתם מסיימים מוקדם, אז אני אבוא לאסוף אתכם מבית הספר ונעשה משהו יחד".

ובאמת כך היה. אמא לקחה אותנו לפיצרייה ואחר כך נסענו לספארי. בשבוע שאחר כך אבא לקח אותנו לטיול סנפלינג אחרי הלימודים, ובשבוע שאחריו הלכנו למקום שיש בו מקפצות ענק. היה ממש כיף, במיוחד שבכל המקומות היינו כמעט היחידים.

אבל השיא הגיע כשאבא אמר שהוא מכין לנו הפתעה מיוחדת במינה שחייבים לעשות אותה בליל ירח מלא. "זה לא משהו שקשור לאנשי זאב, נכון?", שאל ינון בחשש.

"אתה קורא יותר מדי ספרים מפחידים", צחק אבא, "לא. זה לא קשור בכלל, אל תדאג".

ביום חמישי בלילה ירח עגול וזוהר האיר בחלון. עמדנו ללכת לישון כרגיל, כשאבא נכנס לחדר. "קדימה, ילדים, תתארגנו לטיול. אנחנו נוסעים למדבר!".

"עכשיו? בלילה?!", התפלאתי.

"כן, אנחנו נוסעים לנחל חווארים. זה רחוק, אז תישנו בדרך".

באמת נרדמתי בנסיעה, וכשהתעוררתי גיליתי שהגענו לחניון מדברי. ירדנו למסלול, וזה היה פשוט מגניב. אדמת הנחל הייתה מרוצפת אבנים לבנות, והירח המלא האיר עליהן. לא היה צריך אפילו פנס. "היי, אנחנו על המאדים", אמר ינון, וזה באמת הרגיש ככה. להפתעתי דווקא בנחל לא היינו היחידים בכלל. היו שם קבוצות קטנות, ואפילו ישיבה שלמה שבאה לטייל.

"אני לא מאמינה שכל האנשים האלה מסתובבים בשתיים בלילה באיזה נחל באמצע המדבר", אמרה אמא. "אולי גם סבתא שלהם שברה את הרגל, והם עושים השלמות של החופש הגדול", צחק ינון.