חוזרים לשורשים

למרות התנגדותה של הציונות החילונית לדת, עם ישראל מוכיח כי התעוררות לאומית מגיעה יחד עם מגמה של התקרבות אל רוח היהדות המקורית

מתן פלג , כ"ג באלול תשע"ז

חוזרים לשורשים        -ערוץ 7
מתן פלג
צילום: אור אלכסנברג

בדצמבר 1926 שלח איש הרוח וחוקר הקבלה גרשום שלום מכתב לידידו פרנץ רוזנצוייג תחת הכותרת "הצהרת אמונים לשפה שלנו".

במכתב זה חזה שלום מהלך מהפכני שבו השפה העברית עתידה לקום ביום מן הימים על דובריה, ולסחוף אותם אל מחוזות תודעתיים של לאומיות יהודית-היסטורית, כמעשה הגולם שקם על יוצרו.

"דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו - את שפתנו", כתב שלום, "אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים, לחיות ללא מסורת... א‑לוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

מתח פנימי זה התקיים בתנועה הציונית כבר מימיה הראשונים. ניסיון לחלן את היהדות המסורתית כדי לבנות לאום עצמאי, תוך התנערות וניתוק מכבלי הגטו האירופי שכלאו את היהדות בתרדמת גלותית. תרדמת זו הובילה ליצירת תופעות לוואי שליליות ביותר, וביניהן הופעת משיחי שקר ומציאות של חוסר אונים מוחלטת מול האנטישמיות המתגברת.

לאורך כל הדורות שמר עם ישראל על קשר רוחני למולדתו, עד כדי כך שהכמיהה לציון עצמה הפכה למרכיב זהות. המחשבה הציונית מחתה על כך. מבחינתה הגלות לא הייתה עונש שצריך לשאת אותו, אלא חטא שיש לסיימו. מבחינת הציונות, תפילות כמו "מקבץ נידחי עמו ישראל" ו"לשנה הבאה בירושלים" שנאמרו יום יום, לא נאמרו בכוונה אמיתית מכיוון שהמתפללים לא שאפו באמת לשוב הביתה.

כיום, עם השיבה לתקומה, היהדות הארץ-ישראלית מבינה זאת היטב. ב‑5 ביוני 1967, בדיון מיוחד שקיימה הממשלה בשאלה האם לשחרר את העיר העתיקה, שאל שר הביטחון דיין בהתרסה את אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס: "מי צריך את כל הוותיקן הזה?". נראה כי על גישה מעין זו התבססה הציונות החילונית הקלאסית שהכרנו עד אותם ימים, ציונות המבוססת על מרד בחיי הגטו ופחד מהסטגנציה הלאומית. רוב מנהיגי ישראל לא חששו מן המורשת, אלא מהגטו שעטף אותה לאורך הדורות.

הסיבה לכישלון ה'הדתה'

מאז שחרור הר הבית והכותל המערבי, החברה הישראלית מתקדמת אט אט וחווה התעצמות מרתקת של המרכיב הלאומי-יהודי בחייה. אי אפשר להתכחש לכך. מעת לעת מפורסמים סקרים המצביעים על השיבה הביתה לחיק היהדות. לא בהכרח בחבישת כיסוי ראש או הקפדה על כשרות בד"ץ, אלא בחיבור לנפש האומה פנימה. אחד מאותם סקרים (שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה) ערך מעקב במשך שלוש שנים שונות - 1991, 1999 ו‑2009 - וחשף מגמה של התקרבות מרתקת ליהדות ולמסורת ישראל.

הממצאים הראו כי חלה ירידה באחוז האנשים המגדירים עצמם כחילונים (מ‑46% ל‑43% אחוזים) וכן ירידה של 3 אחוזים בשיעור האנשים המגדירים עצמם כאנטי דתיים. במקביל, חלה עלייה באחוז המעידים על עצמם כמדליקים נרות שבת (66%) ועורכים קידוש (60%) ומנגד אחוז הצופים בטלוויזיה בשבת נותר גבוה (65%). כלומר, לא מדובר במגמה של חזרה בתשובה, אבל בוודאי במגמה של התייהדות ושיבתו של הא‑ל אל חיי העם הזה.

סקרים אלה מאמתים את התחושה שכל אחד ואחת מאיתנו מרגיש בחיי היומיום. פרסומות ללימוד דף יומי, ציון ט"ו באב שדחק את יום הסילבסטר באופן מוחלט מההווי הישראלי, זמרים דתיים שמובילים את הפלייליסט ועוד, מצביעים כולם על המגמה החדשה של התקרבות לשורשים.

זו הסיבה להשקת קמפיין ה"הדתה", וזו גם הסיבה לכישלונו. עדיין יש מי שמתנגד להתקרבות היהודית הזאת והוא ממומן ונחוש היטב. לצערם של אותם גורמים, אוניית הרוח היהודית כבר עזבה את הנמל, ותהליך ההתקרבות הוא בלתי הפיך.

מילותיו של רבי שלמה אלקבץ מתוך הפיוט "לכה דודי", "קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא", מתבהרות היטב. משמעות ההתעוררות הלאומית ושיבתה לחיים ולגדולה יכולה להתקיים בדור הזה או לכל המאוחר בדור הבא.

מתן פלג הוא יו"ר תנועת 'אם תרצו'. בימים אלה מציינת התנועה עשור לפעילותה