להעביר את רוע הגזירה

פסיקת בג"ץ ופרצופו הזחוח של לפיד רק האריכו את ימי הקואליציה, כשהח"כים החרדים מבינים שיש להם שנה לנהל את משבר הגיוס החדש. דעה

יאיר שרקי , כ"ג באלול תשע"ז

להעביר את רוע הגזירה-ערוץ 7
פתאום ההפגנות הסוערות נראו סבירות בעיני החרדי מהרחוב. הפגנות נגד הגיוס
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

מי שעוקב אחרי היסטוריית הפסיקות וההתבטאויות של שופטי בג"ץ ביחס לגיוס החרדים, לא באמת הופתע מפסק הדין ששוגר באי-מייל כך לפתע, שנה וחצי אחרי הפעם האחרונה שבה התכנסו השופטים לדיון בתיק.

הזמן שחלף לא נבע מחילוקי דעות קשים בין חברי ההרכב, שלמעט נועם סולברג השמיעו דעה אחידה וצפויה. כל כך צפויה, שעוד בטרם פורסמה החלטת בית המשפט, ב'יש עתיד' שיגרו בביטחון זימונים למסיבת עיתונאים חגיגית שיערוך יאיר לפיד בדיוק בשמונה בערב, כיאה למגיש טלוויזיה משופשף.

לפיד חגג את ההישג בשדה המשפטי, ולעג לשותפיו בממשלה הקודמת על הזיגזג החקיקתי: "נתניהו, איילת שקד, בנט. אותם אנשים שהעבירו איתנו את החוק הם אלה שביטלו אותו. וכששואלים אותם למה, הם אומרים: 'כי קודם לפיד הכריח אותנו, ועכשיו ליצמן הכריח אותנו'. אין להם בושה? בנושא כזה? זה הילדים שלנו. זה הצבא שלנו". שאלה יפה, אבל אם בזיגזגים עסקינן, הוא כנראה שכח שכשהאופוזיציונר לפיד עתר נגד חוק הגיוס של החרדים, הוא בעצם הצטרף לעתירה שהוגשה כבר קודם נגד חוק הגיוס של השר לפיד. כשבג"ץ ביטל את החוק של החרדים, הוא גם מחק סעיפים שנוסחו כבר בגרסת לפיד, תוך ביקורת קשה.

וככל שלפיד הלם חזק יותר בממשלה, הוא רק האריך את ימי הקואליציה. אם ליצמן או דרעי הרהרו לחלקיק שנייה בשבירת הכלים, הספיק להם פרצופו הזחוח של לפיד על המסך כדי לזכור שאף אחד לא מחכה בחוץ. יש להם שנה לנהל את המשבר מתוך הממשלה, ובזה הם אלופים.

פרצופו של לפיד מזכיר להם עוד לקח: הפעם הם ינסו לעבוד בשקט, מבינים שכל הישג שבו ינופפו, בעיקר בענייני דת ומדינה, מתורגם אוטומטית למנדטים נוספים בעמודה הגבוהה של 'יש עתיד' בסקרים. אפילו הסיסמה שליוותה את הקמת הקואליציה, "חוזרים לימי 2012", כבר לא נאמרת יותר. מישהו שם טרח להזכיר להם שאחרי שנת השובע ההיא, הגיעה השנה הקשה בתולדות הפוליטיקה החרדית, כשלפיד ניהל את הממשלה עם תשעה עשר המנדטים שלו והם ננטשו באופוזיציה. אם הם לא יהיו צנועים, הסרט הזה עלול לחזור על עצמו. תכלה תשע"ז על כל הישגיה, ומי יודע אילו קללות תביא איתה תשע"ח.

מעדיפים בלי כינוסים

עוד לפני שטף ההודעות של הח"כים החרדים, שהתחרו זה בזה מי יגדף ביצירתיות את שופטי בג"ץ, התגובה הראשונה שהתקבלה אצל הכתבים הייתה דווקא מביתו של הרב שמואל אוירבך. אם לתמצת אותה בשתי מילים: "אמרנו לכם". בפלג הירושלמי טענו לאורך כל הדרך שהידברות ושתדלנות לא יעזרו, שהחוק שאושר בתמיכת הנציגים החרדים כבר פוגע בישיבות, אבל גם הוא לא ישביע את רצון השופטים עד שיוכרז על גיוס בפועל של כל תלמידי הישיבות. הפסיקה נתנה הכשר בדיעבד, כמעט לכל טענות האגף הרדיקלי. אפילו ההפגנות הסוערות והאלימות, והניסיון להקדים בכוח את הפיצוץ מול המדינה, נשמעו פתאום סבירים יותר לחלקים ברחוב החרדי שעד עכשיו ישבו על הגדר. הכוח היחיד שיכול לבלום את הזרזיף הזה הוא גיבוי חד משמעי לפעילותם של הח"כים מכל הרבנים, מקצה לקצה.

אלא שכנס איחוד מיוחד כזה כבר נערך אך לפני שבוע למען השבת. אם מישהו מהפוליטיקאים החרדים רק היה פותח יומן ומגלה שהשבוע מסתיימים ימי כהונתו של השופט רובינשטיין, מה שיוביל לפרסום ההחלטות בהרכבים שבהם השתתף, הם היו יכולים לחסוך טרחה מהרבנים הישישים והמכובדים, שהיו אולי מעדיפים לרכז את ההשקעה בסוגיית הגיוס.

לכך צריך להוסיף את העובדה שכינוס הרבנים עצמו הוביל להחלטה שקשה אפילו לקרוא לה חלבית. הנוסח שפורסם היה כללי ומובן מאליו, אבל הדיון הארוך שקדם לו דווקא חשף רבנים מנהלים דיון ענייני ומתווכחים על כל פסיק, כל זאת בזמן שהעסקנים והח"כים ממתינים בחוץ. היה השבוע מי שטען שדווקא לאור העצמאות שגילו הרבנים במהלך הדיון בכינוס המועצות, לא נראה בקרוב עוד פסגה כזו של ההנהגה החרדית.

ההבטחה של כחלון

ההודעה על החלטת בג"ץ תפסה את נתניהו רגע לפני שנכנס לפגישה עם נשיא ארגנטינה. לא נדרשה לו יותר מדקה של ניתוח מהיר כדי להיכנס לפגישה המדינית בראש שקט, בידיעה שכרגע אין לו ממה לדאוג. מיד אחרי שסיים לדון עם הנשיא מאוריסיו מאקרי על הסכם הגרעין שנחתם עם איראן, כינס נתניהו את הכתבים בפמליה כדי להבהיר שאין לו שום כוונה לתת למישהו את התענוג ולוותר מרצון על שנתיים של כהונה. הוא נראה רגוע, אולי אפילו נהנה מעט שהכותרות מבג"ץ השכיחו לערב אחד את העיסוק האובססיבי בבנו הבכור, ברעייתו ובשלל הפרשיות והחקירות.

מי שסובלים מכאב ראש הם ליברמן וכחלון. שר הביטחון יודע שגם בעלי זיכרון קצר במיוחד יכולים למצוא בהינף מקלדת איך רק בשנה שעברה, כשחוק הגיוס אושר, הוא אמר שזו "בושה" ו"כניעה לחרדים", תקף את נתניהו, והבטיח שאם זה היה תלוי בו הוא היה מגייס את כולם.

כעת, כשהוא ספון בלשכה המרווחת בקריה, ליברמן לא יעשה שום צעד שיאיים על יציבות הממשלה וירחיק אותו מכס שר הביטחון, גם לא למען אכיפת חוק שירות ביטחון לכולם. בתלמידי הישיבות החרדים הוא יתפנה לטפל מיד בתום 48 השעות שבהן התחייב לחסל את הנייה.

הדילמה של משה כחלון שונה. גיוס החרדים לא מעניין אותו, אבל הוא מחויב לתדמיתו כמגן הרשמי של בג"ץ בממשלה הנוכחית, גם אחרי סטירת הלחי שחטף מהשופטים שחיבלו באחת מרפורמות הדגל שלו וביטלו את חוק מס על דירה שלישית. מנגד, בכירי החייטים שתפרו את ההסכמים הקואליציוניים זוכרים לספר שכחלון הבטיח אז לחרדים בעל פה, שאם תסריט האימה של ביטול חוק הגיוס יתרחש, הוא יתמוך אפילו בפסקת ההתגברות שתאפשר לכנסת לאשר חוקים בניגוד לעמדת בג"ץ. כדי למנוע את המהלך הזה, כחלון יצטרך לספק הצעות לפתרונות אחרים שיניחו את דעתם של בג"ץ ושל החרדים גם יחד, משימה קשה כמעט כמו להוריד את מחירי הדיור.

דווקא לבית היהודי יש רק מה להרוויח מהמשבר. ברמה הפוליטית זו שעת כושר לרתום את החרדים, ואולי חלקים נוספים בממשלה, לשינוי חוקי יסוד הנוגעים למעמד בג"ץ, סטייל פסקת ההתגברות. אבל גם ברמה המגזרית הצרה – הישיבות הסרוגות מסודרות. במהלך הדיונים המתישים בוועדת שקד שניסחה את חוק הגיוס בכנסת הקודמת, היו מי שהעדיפו לקשור את גורל הישיבות הגבוהות הציוניות עם הישיבות החרדיות, מתוך הנחה שסוחרי הסוסים הטובים ביותר במערכת הם החרדים. מה שטוב להם טוב גם לציונות הדתית. שקד שניהלה את הדיונים עשתה חשבון אחר: העתירה נגד החוק כבר התרקמה, והיא העדיפה לא לקחת סיכון. השבוע בג"ץ אכן אימץ את ההפרדה הזאת, ולא נגע במעמד הישיבות המשרתות בצה"ל. הסיפור הקטן הזה מדגיש את היכולות הפרלמנטריות הגבוהות של שקד, אבל גם את הפער בינן ובין מרחב הפעולה שלה בשדה המיניסטריאלי. כשרת משפטים היא נושאת נאומים מנומקים היטב ולא מהססת להתעמת מילולית עם שופטי העליון. אבל במבחן המציאות, השבוע הזה על שלל פסיקותיו מזכיר שוב שבג"ץ הוא עדיין השליט האמיתי בישראל, ושמערכת המשפט עדיין ממתינה לשינוי מהותי.

נכון להבוקר

על קיר אולפן השידור ע"ש אורי אורבך בתחנת גלי צה"ל ביפו, תלויה תמונה מצוירת גדולה של אורי, מביט על השדרן שיושב מול המיקרופון בחיוך אופייני. מי שהסתכל השבוע מקרוב, אולי ראה את החיוך הזה מתרחב מעט יותר במשבצת השידור שבין שמונה לתשע בבוקר.

את השעה המבוקשת הזאת, כשכולם על הכביש בדרך לעבודה, הגישו השבוע בין השאר עופר חדד, עקיבא נוביק וישי שנרב, שלושה עיתונאים צעירים מצוינים ובמקרה גם חובשי כיפה, שנקראו למלא מקום עד שימונה מגיש קבוע.

שנרב, בן 23, עורך בכיר בגל"צ, הוא כנראה הבחור הצעיר ביותר שקיבל את המיקרופון בשעה הנחשקת, לבד, בלי בייביסטר, ומסומן כמתמודד מוביל לקבל את הרצועה היוקרתית שהייתה שמורה למגישים בכירים כמו רפי רשף, ניב רסקין ואילנה דיין. השינוי האגבי הזה, כמעט בלי שמישהו שם לב, הוא חלק מהרוח של ירון דקל, שכנראה תימשך בגדול גם בתקופת שמעון אלקבץ.

הדור הראשון של העיתונאים מימין נאלצו להילחם על כל פיסת שידור, אבל כיום המצב אחר. כתבים דתיים מזמן לא מוגבלים לתחומי נישה או למשבצות נידחות. יש פרשנים, עורכים ומגישים בכירים, שהוכיחו שברגע שיש מספיק מועמדים שממתינים על הספסל, יש לזה ביטוי מיידי על המגרש.

לתגובות: 2sherki@gmail.com