נפגעי בג"ץ, התאחדו

רק פעולה משותפת ונחרצת של נפגעי בג"ץ מכל החוגים תוכל להביא לצמצום ההתערבות הגוברת של שופטי בג"ץ בכל תחום בחיינו

עמנואל שילה , כ"ג באלול תשע"ז

נפגעי בג"ץ, התאחדו    -ערוץ 7
מיעוט גדול עם כוח פוליטי לא מבוטל. ח"כ מהמפלגות החרדיות
צילום: פלאש 90

1

מספרים לנו שבג"ץ הוא מגן המיעוטים. האמת היא שבג"ץ בוחר היטב על אילו מיעוטים הוא מעוניין להגן ועל אלו לא.

שופטי בג"ץ ששים להגן על זכויות של ערבים על קרקעות ביו"ש, גם כאשר אין הוכחות לבעלותם. לעומת זאת הם לא מצאו לנכון להגן על אלפי יהודים מגוש קטיף, שממשלת שרון גירשה אותם והפקיעה מבעלותם בתים ונחלות שהיו רכושם החוקי ללא עוררין. בג"ץ מגן על המיעוט החלש של מסתננים אפריקנים שגנבו את הגבול, ופוסל פעם אחר פעם את חוקי הכנסת שנועדו להרחיק אותם מכאן. אך אוזניו אטומות לשוועתם של תושבי שכונות דרום תל אביב - מיעוט חלש שבגלל אותם מסתננים חייו אינם חיים.

גם החרדים הם מיעוט. בימי ראשית המדינה הם היו מיעוט קטן וחלש. היום הם מיעוט גדול עם כוח פוליטי לא מבוטל, אבל הם עדיין מיעוט. בהחלטתו לבטל את חוק הגיוס, בג"ץ מבקש לרמוס את המיעוט החרדי, בתואנה שאפליה של מיעוט לטובה היא פגיעה בזכות של הרוב לשוויון. נציגיו הנבחרים של הרוב הזה, חברי הכנסת, לא ביקשו הגנה מבג"ץ. הם ילדים גדולים, והם העדיפו להגיע להבנות עם המיעוט החרדי וחוקקו ברוב עצום חוק שמעניק לו פריבילגיה. אבל שופטי בג"ץ, אלה שכאמור אמונים על הגנת המיעוטים, החליטו שהפעם צריך דווקא להגן על זכויות הרוב. הם החליטו זאת בשם הזכות לשוויון, למרות שזכות זו מעולם לא הוזכרה בשום חוק יסוד. כמובן שככל שמדובר במיעוט הערבי, אין שום סיכוי שבג"ץ יעשה משהו כדי לחייב אותו בשם השוויון בשירות צבאי או אזרחי.

אז לפי מה בג"ץ מחליט איזה מיעוט ראוי להגנה ואיזה אינו ראוי? התשובה היא פשוטה: זה נקבע על פי הערכים שהשופטים מאמינים בהם. הם מאמינים למשל שאנחנו כובשים ביהודה, שומרון ועזה. לכן הם מגינים על זכויות הערבים שם, אך סירבו להגן על זכויות היהודים. הם גם לא מאמינים בערכו של לימוד תורה רצוף וממושך, ולא רגישים לחשש של המיעוט החרדי מפני התחלנות, כתוצאה מיציאה של צעירים ממסגרת ישיבתית למסגרת צבאית שרובה חילונית.

מסתבר אם כן, שהמיעוט שעליו מגינים שופטי בג"ץ הוא המיעוט החילוני-שמאלני-ליברלי, שלדעתם זקוק כנראה להגנה מפני פגיעה - לא בזכויותיו השמורות היטב אלא בשאיפותיו, דעותיו והשקפותיו. כאשר הערבים או המסתננים נפגעים, המיעוט החילוני-שמאלני-ליברלי מרגיש פגוע. כאשר הנפגעים הם מתנחלים או חרדים, הוא מרגיש מצוין ולא זקוק לשום הגנה. מדובר במיעוט מתוסכל שמתקשה לחזור לשלטון ומובס פעם אחר פעם בקלפי. המיעוט הזה זקוק לסיועם של השופטים כדי שיוכל לנהל את המדינה למרות שהוא מיעוט וגם כשהוא באופוזיציה.

במקרה או לא, רוב ברור מקרב שופטי בג"ץ בא מתוך המיעוט הזה.

2

בשלב הזה ביטלו שופטי בג"ץ רק את הפטור שניתן לישיבות החרדיות, ולא נגעו בחוק הנפרד שמסדיר את הפטור של תלמידי הישיבות הציוניות ואת מסלול ההסדר. אבל למרות שמוסדות הציונות הדתית לא נפגעו הפעם, ולמרות שאידיאולוגית הוא לא רואה סתירה בין לימוד תורה להשתתפות במלחמת מצווה, אסור לציבור הדתי-לאומי לשבת על הגדר בעמדה של מתבונן מהצד. הגוף שלנו מלא צלקות מהשוט המסוכן של שופטי בג"ץ, ומציאת בעלי ברית כדי להתגונן מפניו חשובה יותר משיקולים אחרים. מה גם שכמה מהשופטים כבר הביעו את דעתם שבעתיד יש לטפל גם בישיבות הציוניות ובמסלול ההסדר. אסור לתת להם לבצע מהלך של הפרד ומשול.

האימפריאליזם השיפוטי נכנס לתהליך האצה מסוכן מאוד. השתלטנות של השופטים הולכת וגוברת. היקף הסמכויות שהם נוטלים לעצמם מתנפח עוד ועוד, והתבטאויותיהם מוכיחות שאין להם שום כוונה לרסן את עצמם. ידם בכול: תושבי עמונה ונתיב האבות, תושבי השכונות ובני הישיבות, התקציב הדו-שנתי ומס הדירה השלישית. לכן דרוש שיתוף פעולה מתמשך ושיטתי של כל נפגעי בג"ץ, כדי שהאיזון בין הרשויות השונות במדינה ייצא ממחול הטירוף שאליו נקלע ויחזור למצב שפוי. יש ליצור קואליציה של מיעוטים מקופחי בג"ץ, שיעשו יד אחת וישמיעו קול שמבטא את דרישתם של רוב אזרחי ישראל, להחזיר את שד המהפכה החוקתית אל הבקבוק שממנו ברח. יש להציב גבולות ברורים להתערבות השופטים, ולהחזיר את קבלת ההחלטות וניהול המדינה לנציגות הנבחרת של אזרחי ישראל – הכנסת והממשלה.

הציבור החרדי ידע בשעתו לצאת בהפגנת ענק מרשימה ביותר נגד בית המשפט העליון. בינתיים, עד שהפגנה כזאת תתארגן, יש להצטרף למי שכבר התחילו לעשות. לא בטוח שלאורך זמן נכון לחקות את מפגיני פתח תקווה מהשמאל ולהפגין מול בתיהם של השופטים. אולי בעתיד נכון יותר לקיים הפגנות גדולות הרבה יותר מול בית המשפט העליון. אבל בינתיים, אסור להשאיר לבד את תושבי השכונות מתל אביב שמפגינים בכל מוצ"ש מול ביתה של מרים נאור.

רוב העבודה צריכה להיעשות בחקיקה על ידי חברי הכנסת, אבל הניסיון מוכיח שמול שופטי בג"ץ רגליהם של הפוליטיקאים רועדות. הציבור צריך להתעורר ולהעניק להם את הרוח הגבית שהם זקוקים לה.

עוקפים מימין

האיחוד הלאומי ניעור מקיפאונו. בשנה האחרונה המפלגה הזאת, שבפעמיים האחרונות רצה לכנסת ברשימה משותפת עם הבית היהודי בהנהגת בנט, עושה קולות של מפלגה עצמאית. לאחר שנים שבהן סלע המחלוקת העיקרי היה בנושאים תורניים והלכתיים, השבוע אימצה המפלגה את 'תוכנית ההכרעה' של סמוטריץ', שעוקפת מימין את הבית היהודי גם בתחום המדיני.

באיחוד הלאומי תומכים עקרונית ברשימה משותפת שמאחדת את הציונות הדתית, אבל מסרבים לפרק את מפלגתם ולהתמזג בתוך מפלגת הבית היהודי, כפי שדורש בנט. כאשר אנשים בסביבתו של בנט מדברים על שותפיהם הפוליטיים וחבריהם לסיעה כעל קיצונים שכדאי להיפטר מהם משום שהם מרחיקים בוחרים רבים, לאנשי האיחוד אין הרבה ברירה מלבד להיערך לריצה עצמאית.

בעיה עקרונית יותר מבחינתם היא המגמה של בנט לבטל את הזיהוי של מפלגתו עם הציונות הדתית, במסגרת מאמציו למשוך קהלים נוספים. בגיליון האחרון של 'מקור ראשון' פורסם מאמרו של הרב אלי סדן, אבי המכינות הקדם-צבאיות ואדם בעל השפעה רבה בציונות הדתית, שיצא נגד המגמה הזאת. על פי מאמרו של הרב סדן נראה שלדעתו גם לאיילת שקד אין מקום במפלגה, ועל כך מן הסתם יחלקו רבים. אבל דווקא בעת שמרחיבים גבולות סוציולוגיים, חשוב לחדד את הזיהוי האידיאולוגי עם משנת הציונות הדתית, ולצרף רק מי שמכריז על הזדהות עם דרכה.

רוב הציבור הדתי-לאומי מעדיף להישאר מאוחד פוליטית, ולא להיגרר אחר הקולות בשני הקצוות שקוראים להיפרדות בין המחנה התורני-חרד"לי למחנה הליברלי-לייטי. כדי שזה יקרה, בנט חייב לשבת בלב פתוח למשא ומתן, להפיג את החששות של אנשי האיחוד הלאומי ולגבש עמם הסכמים. בינתיים זה לא קורה, וכדי לא להיתפס לא מוכנים רגע לפני הבחירות, האיחוד הלאומי נדחף למתג את עצמו כמפלגה נפרדת ולחדד את ההבדלים בינו ובין הבית היהודי.

התהליך הזה עצמו עלול ללבות חשדנות, לפגוע בשיתוף הפעולה הסיעתי ולהביא לפילוג נוסף בתוך הציונות הדתית, בדרך לעוד מערכת בחירות שבה כל הכוחות יופנו להתכתשות והתשה הדדית בין פלגיה. במצב כזה עלול בנט, שמונע מהשאיפה הלא מציאותית להיבחר בעתיד הנראה לעין לראשות הממשלה, למצוא את עצמו עומד בראש סיעה של 4‑5 מנדטים. מחצית מהקולות המגזריים הוא יפסיד, ואת הקולות החדשים המיוחלים הוא לא ישיג. כך תוחמץ האפשרות הריאלית הרבה יותר להתמנות לתפקיד שר הביטחון או שר החוץ.

הכדור בידיים של בנט. הוא הצד החזק והוא היו"ר, ולכן הוא גם צריך להיות המבוגר האחראי. בידיו ההחלטה אם לשמור על האידיאולוגיה ועל האחדות, להתקדם בהדרגה ולכבוש יעד אחר יעד, או לצאת לסחרור הרפתקני ומפלג שממנו הוא עלול לצאת קירח מכאן ומכאן.

לתגובות: eshilo777@gmail.com