איזנקוט סירס את הלוחמים. אזריה בדרכו לכלא
איזנקוט סירס את הלוחמים. אזריה בדרכו לכלא צילום: פלאש 90

בחודש יולי השנה אירע הפיגוע הרצחני בחלמיש, אירוע שבו הומחש היטב כיצד צה"ל סירס את לוחמיו, תוך שהוא מסכן אותם ואת האזרחים שעל ביטחונם הוא מופקד.

החייל ע', שירה במחבל, ספג ביקורת ציבורית קשה, אך מוצדקת. לטענתו, הוא רץ אל בית משפחת סולומון עם אקדח, ירה במחבל כדור אחד ונטרל אותו.

ננתח את הסיטואציה: החייל לא ידע מה מצבו של המחבל (תחילה דווח שמצבו אנוש, אך למעשה מצבו היה קל מאוד), הוא לא ידע אם יש עוד מחבלים בבית או בסביבה, הוא לא ידע כמה אזרחים נמצאים תחת סיכון (האם וילדיה הסתתרו בבית) ועוד. בשלב הזה הוא נמצא בערפל קרב, כך שטענתו על המחבל שנוטרל היא טענה של בדיעבד. די אם נזכיר כיצד נרצח החבלן ולוחם הימ"מ צ'רלי שלוש בשנת 1990 בירושלים. שלוש ז"ל ירה במחבל שני כדורים ברגליו. בעודו פצוע, הצליח המחבל לרצוח אותו.

לכן, בכניסתו לבית משפחת סולומון, הפעולה הראשונה שהיה על ע' לבצע כלוחם היא לוודא הריגה, כדי למנוע את המשך הסיכון מצד המחבל. חשוב להבין, הלוחמים מאומנים לבצע וידוא הריגה. בז'רגון הצה"לי פעולה זו מכונה באימונים "דקירת מטרה". הסיבה לכך היא מבצעית: לוודא שהאויב לא מסוגל להמשיך ולפגוע בלוחמים. זאת תרגולת שנלמדה מניסיון רע. אם כן, מדוע הלוחם בחלמיש לא ביצע זאת ונטל סיכונים?

המסר: "לא לרוקן מחסנית"

זהו בדיוק הסירוס שהרמטכ"ל ביצע בלוחמים, שבא לידי ביטוי גם בהתנהלות המערכת במשפט אזריה בשנה שחלפה, עד להרשעתו ושליחתו לכלא. שורשי הסירוס הזה החלו עוד לפני פרשת אזריה, אך המשפט העצים את האג'נדה החדשה שמקדם הרמטכ"ל, שהשתקפה גם בהתנהלותו של ע' במהלך פיגוע כה אכזרי.

איזנקוט דיכא את היסוד של התרגולת הכה בסיסית הזאת, שבאה לידי ביטוי בשימוש המעוות בשפה: לא וידוא הריגה, אלא ניטרול. בהקשר זה, הנקודה המכרעת באירוע של אזריה איננה הירי שביצע במחבל, אלא העדר וידוא ההריגה על ידי הקצין שבדק את המחבל, ראה את המעיל המנופח, חשש ממטען והציב אבטחה.

צריך לזכור: האירוע התרחש בשיאה של תקופת הסכינאות, בזירה מועדת לפורענות, בימים שבהם הלוחמים בגזרה קיבלו התראה על פיגוע משולב, ואירוע העדלאידע של היישוב היהודי בחברון היה אמור להתקיים באותו זמן. לנוכח הנתונים הללו עולה ביתר שאת השאלה: מדוע הקצין לא ביצע את הפעולה הפשוטה של וידוא הריגה כדי להסיר באופן מוחלט את הסיכון מהמחבל? מדוע נטל הקצין סיכון, ולו של אחד לאלף, על חיי החיילים והאזרחים?

אי ביצוע וידוא ההריגה על ידי הקצין, כמו גם אחרים באירועים דומים, לא התרחש בחלל ריק. שבועות אחדים לפני כן נשא הרמטכ"ל את נאום המספריים. בתגובה לשאלת תלמיד תיכון על תקרית שהתרחשה כמה שבועות לפני האירוע בחברון, ענה הרמטכ"ל כך: "לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים". המסר של המשפט הזה היה אחד: מעל הכול ולפני הכול, אני לא רוצה שחייל יעשה את זה. לא לרוקן מחסנית על מחבלת בת 13 הטריד את הרמטכ"ל יותר ממניעת מזימתה של המחבלת הצעירה. את המסר הזה העביר הרמטכ"ל בימים שבהם מתבצעת מתקפת סכינים רצחנית על אזרחי ישראל.

הציבור הרחב הגיב בכעס על אמירתו של הרמטכ"ל, משום שהבין היטב את המסר: בשיאו של גל טרור – בראש סדר העדיפויות של הרמטכ"ל נמצא האתוס המוסרי, כאשר תפקיד הצבא להגן על האזרחים מתבצע בכפוף אליו.

אין מדובר כאן באירועים מקריים. הרמטכ"ל מבטא את הרוח החדשה של צה"ל: עדיפותו של מוסר 'בצלם' על כל ערך צבאי. אותה רוח באה לידי ביטוי גם ב"נאום התהליכים" של סגן הרמטכ"ל ביום השואה לפני כשנה וחצי.

איזנקוט הוא אומנם לא זה שהחל את תהליך הפיכתו של צה"ל מצבא לוחם שמושתת על ערכים צבאיים, לצבא שהעקרונות העליונים המנחים אותו הם ערכי שמאל פרוגרסיביים. אולם הוא הביא את התהליך לשיאו, והוא פועל כדי לכפות אותו על הציבור.

באירוע של אזריה, מפקדים קודמו על פי נאמנותם לערכי מוסר 'בצלם' ולא בהתאם לאיכותם הצבאית. לכן גם מקביעת השופטים בערעור שהמ"פ איננו מהימן ושהכשל הפיקודי קולוסלי, ועליו אחראים גם המג"ד והמח"ט, לא הסיקו הרמטכ"ל וצמרת הצבא שום לקח פיקודי. העיקר מבחינתם הוא שאזריה הורשע ושמוסר 'בצלם' נשמר.

גם הלוחם מחלמיש זכה לשבחים רבים בצבא ואף זכה לצל"ש ממפקד האוגדה, זאת למרות שמבחינת הערכים הקלאסיים הוא כשל, והיה עלול לגרום במחדלו לתוצאות חמורות הרבה יותר. אי אפשר להאשים לא את סגן מ' שלא וידא הריגה באירוע אזריה וגם לא את ע', אלא רק את צמרת הצבא בראשות איזנקוט, שסירסה באופן עמוק את הלוחמים בקו החזית.

צמרת צה"ל בימינו היא אליטת שמאל לכל דבר ועניין, אשר פועלת כדי לכפות על הציבור את האג'נדה הפרוגרסיבית. לכן גם אין להתפלא שהיא זוכה לגיבוי של השמאל והתקשורת.

תמונת המציאות הזאת, שאותה חשפה השנה ביתר שאת פרשת אזריה, חמורה מאין כמותה, ואין להשלים עמה.

משה איפרגן הוא כותב באתר 'מידה'