אירוע השנה מבחינתי הוא ללא כל ספק פרשת עמונה. זה אירוע ששוזר בתוכו את סיפור החיים היהודי בארץ ישראל ואת מרבית מרכיבי האמונה והעשייה שלנו: קיום מצוות יישוב הארץ למהדרין, ואחיזה באדמתה במסירות ובהתמדה על ידי מתיישבי עמונה הגיבורים; מלחמת האמת בשקר ובצביעות של ארגוני השמאל בחסות בג"ץ; אמונה ונחישות גם כשהחרב החדה מונחת על הצוואר; הפיכת הבלתי אפשרי לאפשרי בחוק ההסדרה; הרמת ראש גם לאחר המשבר בנחישות, בהתמדה ותוך נכונות להקריב ולשלם מחירים כבדים; אור וחושך, הצלחה וכישלון צורב שמשמשים בערבוביה; בניין וצמיחה מתוך משבר - "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע". כל אלו ועוד הם אבני הבניין של סיפור עמונה. מבחינתי באופן אישי יש בו אכזבה וסיפוק יחדיו.
הכאב הגדול על הכישלון במבחן התוצאה לא נותן מנוח, ומחייב אותנו לעשות את כל מה שצריך כדי למנוע הישנות של מקרים כאלה בהמשך. אנחנו חבים לתושבי עמונה ולמנהיגי המאבק בה חוב עצום. נחישותם היא שהביאה את ההישגים שכן נרשמו במאבק הזה, ואנו חייבים להתחמש בה ולאמץ אותה להמשך הדרך. המחיר שהם שילמו ועדיין משלמים הוא עצום, ועלינו לוודא שהוא לא יהיה לשווא.
בשביל שזה יקרה צריך להוביל שינוי משמעותי במערכת היחסים שבין בית המשפט העליון לכנסת ולממשלה. צריך לחוקק את פסקת ההתגברות ולוודא שגם אם בג"ץ יפסול את חוק ההסדרה, הכנסת תוכל לחוקק אותו מחדש; צריך להגביל מחדש את זכות העמידה בבג"ץ כדי להחזיר אותו לתפקידו הטבעי בהגנה על זכויות אדם, ולמנוע ממנו לעסוק בסוגיות ציבוריות ופוליטיות ששנויות במחלוקת ציבורית תחת מעטה משפטי מלאכותי; צריך לשנות את הרכבו של בית המשפט כדי לגוון את הקול האידיאולוגי שבוקע ממנו; וצריך גם להסדיר בחוק את תפקידו וסמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה. העובדה שהללו עוצבו באמצעות סימביוזה בין היועץ לבג"ץ ומבלי שהמחוקק נתן דעתו לכך, נוגדת את הדמוקרטיה ואת עקרון שלטון החוק.
ציון דרך להתיישבות
ואולם, מתוך המשבר צמחו גם דברים גדולים, ובעזרת ה' זו תהיה נקודת ציון חשובה בדברי ימיה של ההתיישבות ומדינת ישראל כולה. על כך מותר לנו גם לחוש סיפוק. סיפוק על ההצלחה להעביר את חוק ההסדרה, שמהווה שינוי דרמטי ביחסן של הממשלה והכנסת להתיישבות. החוק הזה הוא בעל חשיבות הצהרתית גדולה גם אם הוא ייפסל בבג"ץ, מה גם שאני מאמין שמבחינה משפטית פשוט אי אפשר לפסול אותו.
תשובת הממשלה שהוגשה לבג"ץ על ידי עו"ד הראל ארנון, עו"ד פרטי שהממשלה שכרה לשם כך בשל התנגדות היועץ המשפטי לממשלה לחוק, היא מסמך שהוא לא פחות ממכונן. לראשונה אחרי חמישים שנה מוצגת בשם ממשלת ישראל הרשמית עמדה מקצועית וקוהרנטית, שמבססת את זכות היהודים להתיישב ביהודה ושומרון ואת חובתה של המדינה לדאוג להתיישבות הזאת, ובשום אופן לא להעדיף באופן אוטומטי את זכויותיהם של הערבים. מעז יצא מתוק ובזכות התנגדות היועץ לחוק נחסכה מאיתנו עמדת מדינה מגמגמת ומתפתלת, כפי שאנו רגילים לקבל חדשות לבקרים, וקיבלנו הצהרה ברורה ונהירה בדבר זכותנו על הארץ. גם התפתחות חיובית זו נזקפת לזכותם של תושבי עמונה.
תחושת הסיפוק מגיעה גם על רקע ההצלחה לרתום את הממשלה כולה למאמצים למנוע את הריסת היישוב, באמצעות השימוש במתווה נכסי הנפקדים. המאמץ הזה אומנם לא צלח בשל התערבות נוספת וחמורה של בג"ץ, אבל מקובלנו ששום השתדלות ושום מאמץ אינם חוזרים ריקם. מבחינה ערכית וציבורית, כבר נכתבה בדברי ימיה של מדינת ישראל התגייסות הממשלה כולה להצלת היישוב.
לבסוף, לא נשכח את היישוב החדש עמיחי שנבנה בימים אלו ממש, אחרי שנים שלא קם יישוב חדש ביהודה ושומרון. זוהי עוד תקרת זכוכית שנשברה בזכות אנשי האמונה. בנסיבות הללו היינו מוותרים עליו בשמחה בתמורה להישארות עמונה על ההר, אבל אחרי שזה קרה מותר לראות בכך גם נקודת אור שבוקעת מתוך החושך.
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". אפשר להניח שלא נשלים את המלאכה ואת המשימות הרבות שעומדות לפתחנו בשנה הבאה עלינו לטובה, וכנראה גם לא בקדנציה הזאת. מה שחשוב הוא לדעת את הכיוון ולחתור להגשמתו כל העת בלי להתבלבל. נישא תפילה לריבונו של עולם שתהא השנה הזאת שנה שתעמוד בסימן הפקת לקחי עמונה, לאור גבורתם ונחישותם של תושביה.