בחירתו של דונלד טראמפ חוללה מהפכה. זו הייתה מהפכה אמיתית, בדומה לבחירתו של פרנקלין רוזוולט ב‑1932, שהייתה נגד הממסד הפוליטי של וושינגטון והממסד הכלכלי והתרבותי של ניו-יורק.
כמו בכל מהפכה, גם כאן היא נבעה פחות מאידיאולוגיה או מחשיבה פוליטית מעמיקה, ויותר ממניעים של שנאה כלפי גורמים שנראו בעיני המצביעים, בצדק או שלא בצדק, אשמים בקשיים שפוקדים את האמריקאים: מצבם הכלכלי האישי, העובדה שפוטרו מעבודתם, המעבר של תעשיות שונות לארצות אחרות, ובאופן כללי המציאות שבה אמריקה איבדה את בכורתה. מאידך, השחורים, שבמידה רבה בזכותם נבחר בזמנו הנשיא אובמה, לא הרגישו שמצבם השתפר במיוחד. אדרבה, ייתכן שהוא אפילו הידרדר. מכל מקום, הם העדיפו להישאר בבית, והתוצאות בהתאם.
טראמפ אמר לכל אחד את מה שרצה לשמוע. כעת הוא מגלה שלא תמיד אפשר ליישב את הפער כאשר צריך לעבור משלב הפרחת ההבטחות לגיבוש מדיניות מעשית. איך אומר הפתגם הידוע? דברים שרואים משם לא רואים מכאן. מתנגדיו הרבים של טראמפ, שנמצאים גם במרכז המפלגה הרפובליקנית ונציגיה בקונגרס, והם למעשה הרוב – מתקשים עדיין לקבל את שלטונו. מאחר שעל פי השיטה האמריקנית אי אפשר כמעט להפיל נשיא מכהן, הגורמים האלה מוציאים את זעמם ותסכולם הן דרך כלי התקשורת, שגם בארצות הברית הם ברובם מהשמאל, והן על ידי הכשלת יוזמות של הנשיא בשני בתי הקונגרס.
למרות ההתנגדויות הצליח הנשיא בינתיים, אחרי כמה כישלונות רועמים, להרכיב ממשלה וצוות הנהגה רציניים – בעיקר בתחום הביטחון וביטחון הפנים, אך גם בתחום הכלכלה, המסחר והחינוך. בענייני כלכלה, אגב, שריו ויועציו ברובם יהודים.
ואפרופו יהודים, גם בחזית הזאת טראמפ בבעיה. רוב יהודי אמריקה, פרט לאורתודוקסים שהם מיעוט, באופן מסורתי תומכים בדמוקרטים. חלוקה זו החלה עוד מהתקופה שאצל הרפובליקנים, לפחות עד מלחמת העולם השנייה, היו לא מעט אנטישמים, ולעומתם הדמוקרטים היוו חומת מגן ובית חם למיליוני היהודים שהיגרו לארצות הברית.
אישיותו של טראמפ, חלק מסיסמאותיו כגון ""America first, שהייתה סיסמתם של אלה שצידדו בזמנו בגרמניה הנאצית, והעובדה שגורמים גזעניים ואנטישמיים ציירו אותו כמזוהה איתם למרות שהוא מעולם לא היה אנטישמי – העלו את הסנטימנט האנטי-טראמפי אצל רוב יהודי ארצות הברית בכמה מעלות נוספות. וכאן נוצרה בעיה נוספת, ובמיוחד למדינת ישראל: כיצד לגשר בין עמדות יהודי ארצות הברית נגד טראמפ לעובדה שטראמפ נחשב, ובצדק, לתומך משמעותי של מדינת היהודים.
שינוי קל לטובת ישראל
ומההתמודדות הפנים-אמריקנית של טראמפ, ליחסי ארצות הברית וישראל החדשים. אחרי תקופת שלטונו של אובמה, רוב מכריע בישראל קיבל את בחירתו של טראמפ בחדווה ובהתלהבות, לעיתים מוגזמת.
עוד לפני הבחירות הסברתי שאסור לחיות באשליות. הגם שברור שיחול שיפור לעומת תקופת אובמה, תהיה זו טעות לחשוב שיחול שינוי קוטבי בנושאים כמו ירושלים, היישובים ביהודה ושומרון ובעניין הפלשתיני בכלל. כן, בהחלט יהיה שינוי, והיה כזה - בטונים ובדגשים, פחות לחצים ובוודאי לא הסגנון הלעומתי ולעיתים מאיים של אובמה והילרי קלינטון. ועם זאת, יש מימד של המשכיות במדיניות החוץ האמריקנית, מממשל לממשל, מנשיא לנשיא. אך גם כך אין להמעיט בחשיבות השינוי לטובה: יש יותר התחשבות בעמדות הישראליות, כולל נושא ההתיישבות, גם אם במשורה.
טראמפ הכריז בזמנו שהוא מאמין שיוכל להשיג את "השלום האולטימטיבי" בין ישראל לפלשתינים. בינתיים הוא נוכח לדעת שהשלום האולטימטיבי הזה איננו בר השגה, לפחות בשלב זה, ושגישת ההנהגה הפלשתינית איננה מאפשרת למלא את מבוקשו. אולם בניגוד לאובמה, הוא איננו מטיל את האשמה על ישראל.
מה שאולי יותר חשוב הוא שממשל טראמפ מבטא פוטנציאל רציני לשינוי מדיניות ואסטרטגיה לגבי המזרח התיכון כולו, כולל ההשלכות הרלוונטיות על מדינת ישראל. אובמה רצה לפתוח דף חדש מבחינה אידיאולוגית ומעשית עם העולם המוסלמי, במוצהר אומנם לא על חשבון ישראל, אבל בעקיפין כן. אובמה גם הצהיר שהוא יעביר את ציר מדיניות החוץ של אמריקה מהמזרח התיכון לדרום מזרח אסיה, ואפילו התכוון לחלק את המזרח התיכון לאזורי השפעה בין איראן לסעודיה ועל ידי כך לתת לאיראן דריסת רגל מוכרת באזור. הדבר החמור מכול אצלו היה הגישה לנושא הגרעין האירני. כתוצאה מכל אלה, אובמה פתח את שערי המזרח התיכון לרווחה לרוסיה וכן לאיראן, שהיא בעלת ברית טקטית מזדמנת של מוסקבה.
טראמפ, לעומת זאת, אומר את כל הדברים הנכונים, אף שבשלב זה עוד קשה לראות שינויים קונקרטיים נמרצים, בפרט לא בסוריה, שבה איראן ממשיכה להתבסס. ביקור טראמפ בריאד היה צעד חשוב בעיקר בהקשר האיראני, והעתיד יוכיח אם יהיה לכך המשך במעשים. הוא הדין לגבי עמדותיו המוצהרות בעניין האיום הגרעיני האירני.
לסיכום, דבר אחד ברור: טראמפ הצליח לתת לכל המערכות, הפנימיות והבינלאומיות כאחת, זעזוע רציני, וזו אכן הייתה כוונתו. ארבע השנים ואולי שמונה השנים הבאות תראינה אם הזעזוע הזה יביא לתוצאות חיוביות, או חלילה להפך.
הכותב הוא שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית וחבר כנסת לשעבר