הצצה מעניינת לעולמה של העדה הקראית. 'כמה מוכר, כמה זר'
הצצה מעניינת לעולמה של העדה הקראית. 'כמה מוכר, כמה זר' מאת: יפעת ארליך. הוצאת ידיעות ספרים

מי לא אוהב סוף טוב? קורא ממוצע שכבר צולח כמה עשרות או מאות עמודים של ספר, מעדיף הרי לסיים את העלילה עם טעם מתוק בפה, ולא בתחושת אכזבה חמצמצה שמטיחה אותו שוב אל קרקע המציאות הלא תמיד מושלמת.

אבל מתברר שגם מבחינת הסופרים מדובר במלכודת דבש לא פשוטה. הרבה יותר נעים להגיש לקוראים רומן מהסוג הראשון, מאשר כזה שנגמר בהרהורים קיומיים נוגים.

ספרה החדש של העיתונאית יפעת ארליך 'כמה מוכר, כמה זר' (ידיעות ספרים) נופל למרבה הצער בדיוק למלכוד הזה, כך שלמרות כישרון הכתיבה של ארליך, הסוף הטוב הופך לנקודת החולשה הגדולה ביותר של הספר. הרעיון לתמה המרכזית שבחרה ארליך להעמיד במרכז הרומן הקצר, נבט אצלה בעקבות מאמר שקראה על הזרם הקראי במזרח אירופה בתקופת השואה. כך נולד סיפור אהבה בין אופק בר, חייל-הסדרניק-מתנחל, שדמותו עונה לכל התיוגים הצפויים, ואסנת בן-אהרון, צעירה אדוקה המשתייכת לעדה הקראית בירושלים. הספר מגולל את נפתולי הקשר הצעיר והמורכב שמתרקם בין השניים בישראל של ימינו, ובמקביל מתאר את סיפור אהבתם של רעיה ושלום – סבה וסבתה הקראים של אסנת, שמתחיל במלחמת העולם השנייה באוקראינה, עובר דרך הקהילה הקראית במצרים ומשם מגיע לישראל.

הספר מספק הצצה נדירה ומעניינת לעולמה של העדה הקראית, וסוגיית היחס לעדה הקראית עולה במלוא עוצמתה בסיפורם של אופק ואסנת. לא מדובר רק ביחסה של הסביבה: משפחתו הדתית-לאומית של אופק, החבר מהישיבה, ואפילו הפשקווילים ברחוב החרדי, שמתריעים – כל אחד ברמתו – מפני קשר עם עדה שניתקה את עצמה לחלוטין מהתורה שבעל פה והמחויבויות ההלכתיות הנרחבות הנגזרות מכך. גם אופק מסתכסך בינו לבינו בשאלת ההיגיון מול הרגש, וחושש להפסיד את מי שנראית בעיניו כאהבת חייו, אבל מאידך נרתע גם מלוותר לחלוטין על היסודות המנחים את חייו שלו.

ארליך מעבירה את הקורא דרך הטלטלות שעוברים השניים יחד וכל אחד לחוד, אך התחושה היא כי העלילה קופצת מהר מדי ולעיתים באופן שטחי, ועוד עומק ומורכבות היו עושים עם הספר חסד. יותר מכך: העובדה שהעדה הקראית כמעט איננה מוכרת לציבור הישראלי, מחייבת את ארליך להציג בפני הקורא הרבה יותר פרטים מעולמם של הקראים, היכרות נרחבת עם המשמעויות היומיומיות של תפיסתו הדתית של בן העדה, וכמובן ההשלכות של הקשר בין קראית לרבני (כפי שמכונים מי ששומרים על מסורת ישראל לדורותיה), וגילוי מלא של כל המורכבויות הכרוכות בבחירה שכזו.

בין אם מדובר בבחירה ספרותית או חינוכית, ארליך בוחרת בדרך כלל בצד מסוים של הצגת הדילמה. בעלילה הזאת הקו המנחה הוא ברוח "על כל פשעים תכסה אהבה", והזוג שנלחם על אהבתו מוצג כצודק וכנרדף על ידי גורמים שמרניים, חסרי יכולת הכלה וקבלה, שיוצאים נגד הקשר הבעייתי, אפילו ברמת רישום הנישואין. ארליך אומנם מציגה טעימה של התמודדויות בזוגיות מעין זו: טהרת המשפחה, שמירת השבת, החגים – למעשה כמעט כל מפגש בין ההלכה הרבנית למסורת הקראית מסתיים בהתנגשות.

אולם כל אלה לא מפריעים לעלילה להתקדם אל הסוף הטוב. גם משבר זהות חריף שפוקד את אסנת וכמעט מביא לביטול החתונה עם אופק, לא עוצר את הגלגל. בעקבות מסע שורשים לאוקראינה שהיא עורכת כדי להוכיח את שורשיה היהודיים, היא מגלה שבמשפחתה הקראית, כמו גם בקרב בני עדה נוספים באזור, היו משתפי פעולה עם הנאצים, שאף היו שותפים ברצח יהודים. הסוגיה ההיסטורית הזאת תופסת גם היא מקום מרכזי בספר, בעיקר בעלילה המקבילה על חייהם של סבתא רעיה וסבא שלום. אולם כאמור, המשבר חולף במהירות יחסית, ובמילים ספורות רוקמת ארליך את הסוף הטוב ששוזר את עתידם המשותף של אסנת ואופק, למרות כל מה שהוזכר לעיל.

כאמור, עם כל הרצון לסיים ספר בטעם טוב, במקרה הזה הוא פשוט לא משכנע. הדילמות החריפות של קשרי נישואין בין קראים לרבניים לא נפתרות בספר, והקורא נפרד מהעלילה בתחושה שהזוג הצעיר והתמים עושה טעות כשהוא בוחר באהבה צעירה במחיר חיים שלמים של מחלוקות יסודיות, חיכוכים תמידיים וניהול אורחות חיים מנוגדים לחלוטין בתא משפחתי אחד.