רבים שאלו ושואלים: מה גרם לכולם להרגיש כה מחוברים לגורלם של שלושת הנערים?
בפשטות התשובה נעוצה בהזדהות הטבעית והאנושית עם הכאב והמצוקה של הזולת. כיצד יכול בן אנוש שלא לכאוב את כאבנו, כמו גם את הסיטואציה הלא אנושית שאליה נקלענו בלי הכנה מוקדמת?
עם זאת, נדמה כי יש רובד נוסף, עמוק יותר, ישראלי ויהודי יותר: אנחנו מרגישים חיבור בין לבבות כי אנחנו יודעים בפנימיותנו שאנחנו חלק ממשהו גדול. ההבנה כי יש משהו בסיסי, מכנה משותף עמוק שמחבר בין כולם; התחושה כי רב המשותף על השונה; ההכרה כי עם אחד אנחנו, בעל עבר ועתיד משותפים - אלה מחברים בין כל חלקי העם בארץ ובתפוצות.
רכיב משמעותי בזהותנו מתחדד ומתברר ואנו נזכרים כי אחים אנחנו - "שובו אחים". שובו אחים, ולא רק הנערים, אלא אף אנו מבקשים לשוב אל עצמנו, אל עצם הטוב שבנו. כל אחד התחבר לטוב שבעצמו דרך חיפוש הנערים. אנשים חשו צורך להיות טובים יותר, כל אחד בדרכו שלו.
עם ישראל בולט בנתינה האינסופית, באכפתיות ובדאגה האחד לשני. הטוב הזה קיים. עולה ויורד. מתפרץ ונבלע. אבל זאת המהות של העם שלנו. זה בסיסו. זו סגוליותו.
בפתחה של השנה החדשה אני מבקשת לאחל לכל אחד ואחת, שנמצא את הטוב שבעצמנו מתוך טוב. שנראה את הטוב שבזולת גם בשגרה המורכבת ושנצליח להרבות אהבה.
בת גלים שער