אודי דוידי
אודי דוידי צילום: רמי זרנגר

במוסך שלי בבאר שבע עובדים אנשים נפלאים. נועם, מנהל המוסך, הוא קיבוצניק לשעבר, איש מבוגר, חזק, כל אצבע שני צול. אדם ערכי ומיוחד. השיחות שלנו תמיד מתארכות הרבה מעבר לזמן הטיפול ברכב.

לפני זמן מה יצא לי לבקר במוסך. כרגיל, התפתחה לה שיחה. בלי ששמנו לב התקבצו מסביבנו עוד כמה "מטופלים". "אתה לא מבין", הרים נועם את קולו, "המדינה נגמרת. אין סיכוי, תראה מה קורה פה, תשמע חדשות", והקהל הזעום מסביב הצטרף בקריאות דומות.

לרגע היה נדמה שהטיל של קים ג'ונג און, שעבר מעל יפן, ממשיך בדרכו אלינו. אם מותר לי להעיד על עצמי, אני אדם רגוע בדרך כלל, בוודאי כשאני נמצא בחברת אנשים שאני לא מכיר. אבל לא יכולתי לסבול את הדיבור הזה. הבנתי שאם אצטרך לצאת נגד מגישי החדשות ומבשרי השחורות בשפה שהקהל שמולי רגיל לשמוע, אין לי סיכוי לצאת מזה. נעמדתי על כיסא וצעקתי: "גאולתן של ישראל קמעה קמעה". שקט השתרר. זה היה נשמע אלים, עלום ולא ברור. "שכחנו שיש בורא לעולם? יש מי שמכוון את הכול, ואנחנו, נרצה או לא נרצה, בדרך למעלה".

אני לא בטוח שנועם השתכנע, אבל בפעם האחרונה שהגעתי למוסך קיבלתי שיחת טלפון מיהודי שאני לא מכיר. "רציתי רק לספר לך ששמעתי את החידוש שלך לניגון 'אם אמרתי מטה רגלי' שהלחין ר' מאיר שפירא מלובלין. אתה יודע? הייתי ילד קטן כששרנו את הניגון הזה ברכבות, שם בגרמניה". "אתה מבין, נועם?" אמרתי לו בהתרגשות, "אנחנו כאן, ונהיה כאן הרבה מעבר למה שתוכל לתאר".

וזה מה שאני רוצה לאחל לעם ישראל. אנחנו גדולים, אנחנו חזקים, וגם אם לפעמים אנחנו טועים ונופלים, אנחנו מיוחדים וטהורים. אבל לא תמיד אנחנו מכירים בזה ומעריכים את זה. אולי הגיע סוף סוף הזמן, כחלק מתהליך הגאולה שאנחנו שותפים בו, שנדע. שנדע שעם סגולה זו לא עוד סיסמה, ושדרך ארוכה באמת לא מפחידה את עם הנצח.

אודי דוידי