הגיע לנקודה שרצה, גם אם באיחור של שנתיים. פגישת נתניהו-טראמפ
הגיע לנקודה שרצה, גם אם באיחור של שנתיים. פגישת נתניהו-טראמפ צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בנימין נתניהו מסיים את השנה הנוכחית עם הישג מרכזי, שאולי מזכיר מאוד את הימים שלפני ראש השנה תשע"ו, עם הבדל אחד משמעותי.

כמו בתשע"ח, הנושא האיראני כיכב אצל נתניהו גם אז, אבל אם בעבר נתניהו היה הילד היחיד שצעק שההסכם הוא עירום, הפעם גם בזירה הבינלאומית מתחילה להיווצר הבנה שהנאומים על ציר רשע שבראשו עומדת איראן הם לא סתם דיבורים באוויר.

המאבק של נתניהו נגד הסכם הגרעין היה מלחמה בטחנות רוח. היה לו ברור שמבחינת הנשיא אובמה הסכם עם איראן הוא רגע היסטורי שנשיא ארצות הברית לא יחמיץ לעולם. עם טראמפ הכול נראה אחרת. דונלד טראמפ רואה את איראן בדיוק באותם המשקפיים שבהם מביט נתניהו.

השבוע האחרון של תשע"ז זימן לנתניהו פגישה עם נשיא ארצות הברית ונאום בעצרת האו"ם, ושני האירועים סבבו סביב הסוגיה האיראנית. לראש הממשלה אין נשק אמיתי בזירה הזאת. כל מה שהוא יכול לעשות זה לבקש, לצבוע את המציאות בצבעים קודרים ככל האפשר ולקוות שזה ישפיע. הבשורה הטובה היא שאם בראש השנה תשע"ו זה לא עבד, את תשע"ח נתניהו יתחיל כשהעולם קשוב יותר, מבין יותר, גם אם לא מסכים עם הגישה המחמירה.

איראן הולכת ונתפסת גם באירופה, שסבלה השנה מנחת זרועו של הטרור האסלאמי הקיצוני, כמחוללת טרור. דאע"ש, שאינו קשור למשטר בטהרן כלל, מתחיל להיתפס כמוטציה של מה יכול לקרות אם וכאשר האייתולות יתחילו להשתולל.

בסופה של תשע"ז, בניגוד לתקופת הסכם הגרעין, גם מערכת הביטחון בישראל מתייצבת מאחורי ראש הממשלה, ומסמנת את איראן כאיום האסטרטגי המשמעותי ביותר על ישראל ועל יציבות האזור - בניגוד לדעה הרווחת בעבר. נתניהו לא חלם לסיים את השנה עם רוח גבית כזאת. מלחמת האזרחים בסוריה, שקירבה את איראן לגבול, גרמה לשינוי מחשבתי בצד המודיעיני. באיחור של שנתיים נתניהו נמצא בנקודה שאולי הפעם תביא לשינוי כלשהו בהסכם עם איראן. זה לא מעט, כי אף אחד לא באמת חושב שאפשר לבטל את ההסכם כליל.

ההישג הזה ידרוש בשנה הבאה תחזוקה משמעותית עוד יותר. האיראנים ממשיכים להתבסס בסוריה, וכל מי שיש לו עסקים עם המשטר בטהרן, בעיקר רוסיה אבל לא רק היא, לא ישתכנעו לעולם שהאיראנים לא בסדר - לפחות כל עוד הם משלמים על הנשק ומספקים דלק. ישראל לא מתכוונת לוותר, אבל את פוטין יהיה הרבה יותר קשה לשכנע מאשר את טראמפ.

דמוקרטיה נוסח מרצ

כשיספרו לכם סיפורים על מפלגות עם מנגנון דמוקרטי, בבקשה אל תכללו את מרצ כאחת מהן. ועידת המפלגה התכנסה השבוע כדי להצביע על הצעה לקיצור כהונתה של יושבת הראש זהבה גלאון. לא פחות מ‑54 אחוזים מחברי הוועידה הצביעו בעד הקדמת הבחירות, אלא שזה כמובן לא יקרה. הסיבה לכך היא שבמרצ דאגו יושבי הראש לבצר את מעמדם, ולדאוג שכדי להקדים פריימריז יהיה צורך ב‑60 אחוזים מהקולות.

בכל מפלגה אחרת תוצאה כזאת הייתה מובילה לדרישה נרחבת להתפטרות של יו"ר המפלגה. אצל גלאון המצב אחר. "הוועידה האחרונה ראתה שקרים, ניסיונות לאחז עיניים והרבה מדי פוליטיקה קטנה וקטנונית. זה לא הולך לרפות את ידיי. להפך, עבורי המאבק על פתיחת השורות במרצ עובר שלב", אומרת היו"רית המועדפת על פחות מחצי חבריה.

איך היא מתכוונת לשנות את הרוח במפלגה שאינה מיטיבה איתה? המפלגה קיימה מפקד והוסיפה עוד קרוב ל‑20 אלף חברים חדשים בדרך לבחירת ועידה חדשה, וגלאון כה בטוחה שהיא פופולרית בקרבם, שהיא טוענת שיש לקיים פריימריז פתוחים במפלגה. ''מרצ צריכה לפתוח את השורות ולרענן את עצמה", טענה גלאון, ושכחה דבר אחד: שהיא נותרה על כיסאה ולא פינתה אותו לכוחות חדשים ורעננים, או אולי למישהו אחר שיכול להיות שיזרים דם חדש במפלגה שלה.

במרצ, אחד בפה ואחד בלב. רבים מתלוננים על מפלגות שונות, אבל האם מישהו יכול להשוות את חגיגת הפריימריז בבית היהודי לפריימריז במרצ, שנראים לעיתים כמו כינוס של אנשי אקדמיה מפוהקים שבאו לעשות וי וללכת? הרי גלאון עצמה בסופו של דבר עומדת בראש רשימה שלא משתנה באופן מהותי. נכון, יש ח"כ חדש אחד או שניים, אבל החונטה הוותיקה נשארת ולא משתנה. הדמוקרטיה של גלאון לא טובה יותר מזו של הליכוד. חברי הוועידה מחויבים לזה ולהוא, ובדרך כלל לגוורדיה הוותיקה. זה נגמר באותה רשימה מפוהקת, לעיתים עם שינויים בעמדת היו"ר. כל אדם שניסה את כוחו בתוך מרצ גילה שלאף אאוטסיידר אין לשם גישה. זו גם ככל הנראה הסיבה שדמויות כמו מרב מיכאלי וסתיו שפיר, שמבחינת הדעות בהחלט היו יכולות למצוא את עצמן במרצ, ניסו את כוחן, והצליחו, דווקא במפלגת העבודה. ח"כ אחר בעבודה, אייל בן ראובן, גילה את זה גם הוא בדרך הקשה, כשניסה לרוץ במרצ ומצא את מקומו לבסוף במחנה הציוני.

אז בפעם הבאה שתשמעו את זהבה גלאון מעבירה ביקורת על מפלגות שבהן היו"ר בוחר את הרשימה, ובמיוחד על מפלגות כמו הבית היהודי, הליכוד והעבודה - תזכרו שרוב חברי הוועידה שלה לא רצו שתמשיך בתפקיד. שהיא בחרה לדבוק בכיסא, במקום לתת מענה לציבור בוחריה שאיבד את האמון בה.

גלאון רואה את הדברים אחרת, כמובן. אבל בינינו, אם ההתרחשות הזאת הייתה בבית היהודי, וגלאון הייתה נשאלת האם היו"ר צריך במצב כזה להבין את הרמז - אין לי ספק מה היא הייתה עונה.

מה שווה סליחה

השרים וחברי הכנסת שהגיעו השבוע לעצרת לציון חמש שנים לפינוי היישוב מגרון, סיפרו כי הם מבקשים סליחה בשם הממשלה על העיכובים בבניית יישוב הקבע.

בימים שלפני ראש השנה ויום הכיפורים, אין מיותר מהשימוש במילה סליחה שלא לצורך. תושבי מגרון היו כנראה נחמדים מדי. את עמונה פינו בשנה האחרונה והאישורים כבר ניתנו מזמן. הבנייה בשטח אומנם עוכבה, אבל הלחצים הכבדים שמפעיל ועד המפונים על הפוליטיקאים מובילים פעם אחר פעם לתזוזות קדימה, גם אם אלו מעט איטיות.

"אני כנציג ממשלת ישראל מבקש סליחה מתושבי מגרון, גם על זה שלא הצלחנו לשמור על היישוב וגם על כך שעוד לא הקמנו את מגרון החדשה, ואני מקווה שבשנה הקרובה נתקן ונבנה את היישוב. ממשלת ישראל מבקשת סליחה", אמר השר זאב אלקין באירוע. אלא שאלקין, שהתנצל בפני התושבים, יודע שאם וכאשר יאושר יישוב הקבע, עד שיגיע השלב שהתושבים יראו באמת בתים על הקרקע ייקח זמן רב. אפשר להתנצל על משהו שאתה אחראי לו, אם אתה יכול לשנות אותו. אלא שיכולתו של השר אלקין לשנות משהו בסיפור הזה מזערית.

השאלה הגדולה היא האם הסליחה הזאת הייתה על דעת ראש הממשלה. האם שר הביטחון, שהיה חבר בכיר בממשלת נתניהו הקודמת כשר חוץ, גם הוא מבקש סליחה מאותם מתיישבים שאיבדו לפני חמש שנים את בתיהם ולא זכו לאחרים תמורתם אלא נותרו עם ההבטחות ביד? התשובה היא כנראה שלא.

מתיישבי מגרון נשכחו. אפשר לבקש מיליון סליחות ולספר להם הרבה סיפורים, אבל העובדה שלא נהגו כמו מפוני עמונה הייתה בעוכריהם. המפונים מעמונה משתמשים באמת בכל נשק אפשרי ונוקטים גם צעדים שבעיניי עלולים בסופו של דבר לפגוע בהם, אבל הם בסופו של דבר קוצרים את הפירות. מפוני מגרון לא ניהלו מאבק כזה.

אפשר לקוות שברוח "תכלה שנה וקללותיה - תחל שנה וברכותיה", בישיבת מועצת התכנון העליונה הקרובה ישתנה גורלה של מגרון, והיא תזכה לאישור המיוחל. לצערי, אף אחד לא יתפלא אם זה לא יקרה. גם לא אלקין.

לתגובות: nitsan@besheva.co.il